עיכול והכחדה

קטעים מתוך הספר התבהרות: ויפאסנה, פסיכואנליזה והתודעה החוקרת את עצמה

אני רוצה להרחיב כעת את הרעיון על פיו ויפאסנה מתפקדת - לצד היבטים אחרים שלה - כ"צום של הנפש". לפי ביון, יש יחס ישר בין מידת היכולת לשאת את הבלתי נעים לבין היכולת ללמוד מן החוויה, לבוא במגע עם האמת ולדעת אותה. מנקודת מבט זו, אחד מנתיביה של ההתפתחות כרוך במעבר מן הצורך להתרוקן ממתח (באמצעות הזיה ובאמצעות הזדהות השלכתית) אל עבר האפשרות להתמודד עמו. אתייחס לנשיאתו של הבלתי נעים ולהתמודדות עמו כאל גרסה כזו או אחרת – ובהמשך יוצגו שתיים כאלה – של השילוב בין המודעות לאי-נעימות לבין אי-ניסיון לסלקה.

לפי ביון, "התפתחות מנטלית, כמו התפתחות גופנית, תלויה בפעילות יעילה של מערכת עיכול מנטלית". מודעות ואי-מודעות תלויות בהיווצרותם המקדימה של רכיבי-אלפא בידי פונקציית-אלפא, שבאמצעותה חומרי הגלם של החוויה נהפכים למרכיבים מנטליים שמישים שאפשר לעבדם ב"מחשבות החלום". לשם הטרנספורמציה הזאת דרושה מערכת עיכול מנטלית, בדיוק כפי שלשם הפיכתו של המזון לשמיש יש צורך במערכת עיכול שתפרקו לרכיביו הרלוונטיים. עבור התינוק, הדבר מתרחש תחילה באמצעות מערכת העיכול המנטלית של האם – פונקציית האלפא שלה – שהרוורי הוא גורם בה. האם, המקבלת אל תוכה את חומרי הגלם החווייתיים של תינוקה דרך הזדהות השלכתית, מעכלת אותם עבורו בעזרת הרוורי שלה; מאוחר יותר, אם התהליך מתנהל כשורה, פונקציה זו מופנמת ומותקנת אצל התינוק עצמו, והוא הופך מצויד בה. אם כך הדבר, הוא אמור להיות מסוגל לעשות בה שימוש מול המציאות שהוא קולט ולא להיות מוכרח להתרוקן מיד מחומרי הגלם החווייתיים שהמפגש עמה מייצר, עוד לפני שאפשר לחשוב אותם.

לפי תפיסה זו, אם כן, היכולת לשאת תסכול, מתח או כאב קשורה בתהליכי עיכול שאופיים מתמיר; הם הופכים את הבלתי שמיש לשמיש, ואת הבלתי נסבל לדבר-מה שאפשר להכיל. עצם נשיאתו של הכאב במכל תקין עושה בו טרנספורמציה: אם זכותם של החומרים הקשים להיכנס לנפש אינה מוכחשת, ואם הנפש אינה דוחה אותם מתוכה ומתרוקנת מהם, אז מה שהיו רכיבי חוויה פרימיטיביים שהדעת אינה סובלת, הופכים כאלה שאפשר להעלותם על הדעת ולחוותם כבעלי משמעות.

תורתו של הבודהה, כפי שהיא מוצגת בקאנון הפָּאלִי ומיושמת בשיטת הוויפאסנה, מציעה תהליך עיכול אחר. כאן העיכול הוא עיכול מכחיד, והתמורה שהוא עושה בסבל — טוטלית. החומרים שהמכל הבודהיסטי מכיל או שמערכת העיכול המדיטטיבית מעכלת אינם מעובדים כדי להפוך לשמישים. ביחס לגורמי הסבל או למצבורי הסנקהארות, מערכת העיכול המדיטטיבית אינה "מעכלת" אלא "מאכלת": היא מעכלת את המציאות, ומאכלת את המשקעים הנפשיים הגורמים לסבל. היא מאפשרת קליטה ועיבוד של רכיבי החוויה, ובתוך כך מכחידה את התגובות ההרגליות המובילות להתהוות הסמסארית המשחזרת. הטרנספורמציה במקרה זה קיצונית; היא "טרנספורמציה לאפס", שחותרת לאיֵן את הסבל כליל.

ההתמרה הפסיכואנליטית, אם ניעזר במושגיו של ביון, אינה יכולה להתרחש מ-K ל-O, אלא רק מ-O ל-K. ידיעת האמת אינה תוצר של היסק פשוט שמבוסס על תפיסה חושית של תופעה; ולפיכך אינה יכולה להתהוות במרחב רָווּי – מרחב של אחיזה בידע, של ציפייה, תשוקה וצורך להבין – אלא אך ורק במרחב בלתי רווי ובלתי נאחז, שבו מתקיימת — מתוך השעייתן של ציפייה, תשוקה והבנה — אחדות עם האמת המוחלטת הבלתי ניתנת לידיעה. מתוך השיטוט בשדה שאיכויותיו דומות, אפשר לומר שההכחדה בוויפאסנה אינה יכולה להתרחש כאשר לנוכח החוויה מתעורר הרצון להכחידה; כאשר כך הדבר, הרי שהנפש מייצרת, הלכה למעשה, תשוקה ואחיזה, ואלה מוגדרות כפעולות מייצרות ומזינות ייצור, ולא כפעולות מכחידות. לפיכך: כדי לדעת – אצל ביון – יש שלא לרצות, לא לדעת, ולא לרצות לדעת — ובמקום זאת יש להניח למפגש בלתי אמצעי עם האמת להתהוות מעצמו. כדי להכחיד את גורמי הסבל הנפשיים באמצעות מדיטציית ויפאסנה, יש שלא לרצות להכחיד את החוויות המחוללות כאב, לא לסלקן ולא להפנות להן עורף בכל צורה שהיא, גסה או מעודנת. במקום זאת יש להכילן במובן הקיצוני ביותר של המילה: לא רק לשאתן בעזרת מודעות ואי-התרוקנות, אלא לחוותן מבלי ששום רובד של הנפש יגיב כלפיהן באופן המבטא תנועה מנטלית של "לקראת" או של "הלאה".

במונחים בודהיסטיים, אם כן, נשיאתו של הסבל או הכלתו, כלומר, המודעות אליו תוך אי-סילוקו החוצה, אינם היעד — כיוון שלא די בהם כדי להכחידו. אם נרצה בכל זאת לומר שדי בהם, נוכל לומר זאת אך ורק אם נגדיר מחדש את הביטויים "נשיאה", "הכלה" ו"אי-סילוק" ככאלה המתייחסים להיעדרה של כל תגובה נפשית שמעדיפה את הנעים על פני הבלתי נעים, ולפיכך לאי-ייצורו של סבל.

הקריטריון הזה עלול להיראות מחמיר מדי, אולי אפילו בלתי ניתן להשגה; אבל בדיוק אליו מכוונת הדרך שהציע הבודהה. כדי לאפשר תהליך כזה יש צורך לפרק את החוויה כאובייקט התבוננות לרכיבים שהאימון בהיעדר התגובה כלפיהם יכול להיות מיושם בצורה שיטתית ויסודית: הגוף ותחושותיו, התודעה ותכניה. אם התחושות הגופניות נבחרות כאובייקט מרכזי להתבוננות, אז אליהן מופנה אותו היעדר תגובה, והוא מתפשט מטבעו גם לשאר רכיבי החוויה. באמצעות התבוננות שיטתית בתחושות הגופניות, שטבען המשתנה הופך לעובדה בהירה ונוכחת לאור שעות ארוכות של חוויה בלתי מתווכת, צומחת ההכרה בטבען הארעי, נטול העצמיות והכרוך בסבל של כל התופעות. מן ההכרה מבוססת החוויה הזאת נובע מעצמו אי-תגובה, האיזון הבודהיסטי המבטא את היעדר התנועה המגמתית של התודעה לקראת או הלאה.

ברנע-אסטרוג, מיכל (2017). התבהרות: ויפאסנה, פסיכואנליזה והתודעה החוקרת את עצמה. תל אביב: רסלינג, עמ' 155-157

קטעים נוספים מתוך הספר