ספרים
אדם אחד נוסף
תשע נשמות, 2025
בעתיד הלא רחוק והלא מופרך, הגיע תורה של אישה אחת למלא את חלקה בחוזה חברתי חדש, שנוצר כדי לנסות לשקם עולם הולך ומתפורר. לשם כך הומצא פתרון מדעי-סטטיסטי: כל אדם צעיר ייאלץ להעביר פרק זמן מחייו בקובייה – חלל סטרילי וחף מכל ייחוד ואנושיות – במטרה לגרום כמה שפחות נזק לסביבה שבחוץ, התלוייה על סף בלימה.
בקולה האישי, חולקת איתנו האישה חסרת השם מונולוגים פנימיים, משובצים אבחנות על החברה האבודה שבה גדלה. צרור עדויות מסתורי שהיא מצילה מתהום הנשייה מאפשר לנו לשחזר את המאורעות שהובילו את האנושות למצבה זה, ודוחף אותה למסע בעקבות הסיכוי למגע עם הממש. מעת לעת מבליחות סצינות טבע פרה-היסטוריות, מרחיבות את הפרספקטיבה ומותחות עוד את יריעת הזמן.
ברומן דיסטופי זה מתגלה למרות הכול דרך מילוט, וזו משורטטת כמסלול פתלתל, הרפתקני ובלתי צפוי. שכן השאיפה לפלס נתיב של חמלה ואנושיות בתוך עתיד לוט בערפל מתקיימת תמיד עבור הנפש שאהבת החוכמה מפעמת בה.
כך זה מתחיל:
באישון לילה נצצו אישוניה הגדולים ושיקפו את פני הירח, כמו מאז ומעולם. גם מֵי האגם שיקפו את העיגול המכורכם, ואת חידודי פסגות ההרים שנתקבצו סביבו ושנרעדו עם לגימותיה, צוננים ומתוקים בגרונה.
אף חיית טרף לא נראתה, לא נשמעה, לא הדיפה ניחוחות מניסים סביבה. לא עוף דורס, לא בעל חיטים חדים להשחית, לא בעל ניבים מגירי ארס. ודאי שלא אדם, אדם כלל לא היה קיים שם – אולי באף מקום עדיין, אולי רק לא בחלק זה של העולם. אדם כלל לא עלה בדעתה שמעולם לא חזתה, לא שמעה, לא הריחה, לא טעמה ממה שעוד יביא עימו היצור חסר הטפרים, משולל הניבים, נעדר הארס, המגושם. ואף מיני החפצים המפלחים והמבתרים שעוד ימציא, ומיני הרעלים והתועבות שעוד יגיר לא עלו בדעתה המתענגת על המים, השלווה כעת ככל שדעתה של ברייה העלולה להיטרף יכולה להיות שלווה. עלי העצים, ירוקים־כסופים, אווששו בין שמיים צחים לאדמה רטובה.
הנותרים
מפגשים טיפוליים בעקבות שבעה באוקטובר
אפיק, 2025
את הספר הזה לא קוראים. את הספר הזה מרגישים. בגוף. בנשימה. בזיעה. בדמעות. בחיוך שעולה פתאום ונעלם באבחה. עשרים סיפורים. אין סוף שברי אדם, עדויות, זעקות ולחישות שנעות בין חיים ומוות.
יש שיקראו בספר בכל פעם סיפור אחד, חצי סיפור, ואז יחכו קצת, יתאוששו, יאספו אוויר וכוחות, ויחזרו למחרת. יש שיקראו בבת אחת, מהופנטים לחוויה המטלטלת, מתוודעים לאותה הארה, כואבת מאוד, העולה מתוך הסיפורים הללו:
האדם, במלוא מהותו כאדם, לא נולד בגן עדן. הוא נולד בגיהינום. בגיהינום נולד האדם, ואדם אחר לצדו: שכן בטבורו של כל אחד מהסיפורים בספר זה, בלב הזוועה והכאב הבלתי נתפסים, תמיד עולה גם רגע, חצי רגע, שבריר רגע של תקווה. זוהי תקווה שאין לה חוקים, שהיא אישית, פרטית, מתהווה בין המציאות לבין הדמיון והאמונה – תהיה אשר תהיה. בין הכי לבד להכי ביחד.
"הנותרים" אינו מנסה לספר על מהותו של המפגש האנושי בלב המאפליה; "הנותרים" הוא המפגש הזה עצמו. אף אחת, אף אחד, לא יישארו אחרי הקריאה בו כפי שהיו לפניה.
(ד"ר בעז שלגי, פסיכולוג קליני, מרצה בתוכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, עורך ראשי של "שיחות" - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה).
כך זה מתחיל:
"יום שלישי למבול. שש בבוקר. השמים כהים, גם הלב. שדופק. הדרך שוממה. המוזיקה עצובה. פחד ממלא את הכל. לא פחד, אימה. על הבניין כתוב: "לקדושים אשר בארץ המה". וכבר הסימן הראשון הזה מצמית.
מה שנחרת זו הדממה. למרות הרעש מחריש האוזניים עד שכמעט נאלצנו לצעוק. למרות משאיות הקירור שהגיעו והגיעו והגיעו. מישהי אומרת, "לעולם כבר לא אוכל לראות משאית שתישאר רק משאית." דממה כי הלב מפסיק לפעום. דממה כי את הולכת על קצות האצבעות, עד קצות הלב. על אדמת קודש. כי את הולכת על רסיסים. כי הריח. כי אי אפשר לנשום.
השנים הבאות
שְתַּיִם, 2022
מִילָה, צעירה כפרית, מסתלקת מנתיב החיים המוכתב מראש, ומשאירה מאחוריה את משפחתה האהובה ואת חתנה המיועד. כך נפתח הספר, והוא ממשיך ומלווה חמישה סיפורי חיים שזולגים זה אל זה ומתמשכים זה מזה, משלהי המאה החמש עשרה ועד לעתיד הלא רחוק, בשלושה קצוות עולם. ממִילה אל גבּריאל, המשורר ואיש הדרך; מגבריאל אל גיוֹמָאר, בעלת החזיונות המחפשת את אחותה האבודה; מגיומאר אל שולמית, המנווטת בעולמה הפנימי בין עתות חירום לשגרה; ומשלומית אל אינֶֶס, המתאמצת לשרוד בימים של מגפה מסתורית הפוגעת במעגלי האֵמון שבמוח, תחת משטר כוחני ואכזר, בעיר בצורה.
עלילות הפרקים מתרחשות בעולמות ספק מוכרים וספק זרים, בעבר ועתיד המוגדרים ברפיון, וקשרים סמויים וגלויים מסמנים את התנועה המתמדת בין גלגולי החיים, בין קטיעה להמשכיות.
בכתיבה לירית, רגישה וחדה מציירת מיכל ברנע-אסטרוג ב"השנים הבאות" פורטרט יפהפה של אנושיות, של קרבה ובדידות, פגיעה והתעלות, ושל האפשרויות האינסופיות לסבל ולחסד.
כך זה מתחיל:
"האוושות הקצובות שמתפתלות מאחורי אוזניי, מאחורי עורפי, מלוות את תנועות האצבעות המיומנות בקליעה — קווצת שיער על קווצת שיער, אצבע תחת אצבע, אגודל מעל אגודל. הן לא נבלעות ברקע, לא נעלמות בין צלילים רמים יותר, חריגים יותר שרוחשים מכל עבריי. הן עוטפות אותי בדרך כלשהי, אני נשענת עליהן בדרך כלשהי, הן מעבות ומחישות ומשמחות אותי בדרך כלשהי, ככל שאני נותנת עליהן את דעתי. יש לי קיום מוחשי וגלי ברגעים האלה, קיום שבו שלושה נהרות חומים ובוהקים נשזרים זה בזה בידי כוחות בשרניים ומאורכים, המוצאים את דרכם בקלות, בלי עיניים, מחוברים בלי יודעין לאיזה שכל מרוחק, לא חושב, מורגל. וכל אותם אוושות ונהרות ותנועות מעגנים אותי להווה מתמשך שאינו נעצר, ולעבר שבמובן מסוים מאוד דומה לו; וזורקים רמזים לעתיד דומה ועלום בו זמנית, שכאילו כבר נוצר.
ומסביבי הים.
נדידה
פרדס, 2021
מהדורה שנייה עצמאית, 2022
על גדות נהר גדול, במרחב אחר ורחוק, חיה ברייה ערטילאית – הַדָאיָאנָה. אלפי שנות הרהור וזוהר חולפות עליה שם, עד שיום אחד היא נוחתת בעולמנו האינטנסיבי והמחוספס, המשתקם מאפוקליפסה נוראה מעשה ידי אדם. הַדָאיָאנָה, שחושיה פקוחים לרווחה וכל כולה מורגלת להרמוניה, נאלצת להתמודד עם תופעות שמעולם לא חוותה: עייפות, כאב, מאבק, רעב וגירויים בלתי פוסקים אחרים המעוררים פינות רדומות בנפשה. כל אלה משנים אותה, ואט-אט היא מקבלת פנים וגוף מוצקים וגם נזכרת באנושיותה.
גיבורת הרומן המיוחד במינו שכתבה ברנע-אסטרוג מאפשרת לה לתאר את המציאות מנקודת מבט אינטימית וחומלת אך גם זרה; לעקוב אחר היחסים המרתקים שבין פנימי לחיצוני ובין גוף לנפש, וללוות את המפגש המורכב של ברייה עדינה עם הגסות המזעזעת ועם היופי הענוג של העולם. מבעד לעיניה של הַדָאיָאנָה אנו רואים את היכולת האנושית לתובנה ולטרנספורמציה, ואת ההרסנות הטמונה בחיפוש אחר פתרונות קסם טכנולוגיים וחומריים לחוליים עמוקים של היחיד והחברה.
הכתיבה הפיוטית ומלאת הדקויות, המשקפת את השינויים העמוקים שעוברים על הגיבורה, מזמינה לרחף, לצלול למעמקים, ולהשתהות; לבקר בעולמות אחרים וגם לגעת בקרביים של המצב האנושי, הנפלא והכאוב.
כך זה מתחיל:
ובעת ההיא חייתי בין העולמות – רואה, מרגישה ואך בקושי נראית. ציפורים ועלי כותרת ביום, צרצרים וירח בלילה היו נחמתי.
רחם לא נשאני, אם ואב לא הולידוני, שד לא הניקני. ובכל זאת איזו תחושת ערסול מעורפלת כמו שכנה בקפלי ההכרה, ומתק צוף הפרחים היה מעיר אותה ומעורר בי רמז של ריחוף משוח ערגה. ובכל זאת איזו יד נעלמה מלטפת ראש, חופנת לחי וסנטר, מוחה דמעה. ומעת לעת, כשסדק בזמן מאותת לי...
לידתו של האחר האמיתי: שיחות התייחסותיות על מפגש והתהוות
מיכל ברנע-אסטרוג ומיטשל בקר (עורכים ומשוחחים)
Routledge, 2023
ספר זה מציע נקודת מבט חדשנית על הפוטנציאל האנושי לקשר ועל טבעו של מפגש אמיתי. בסדרה של "שיחות כתובות", המשקפות גישה התייחסותית דיאלוגית, הכותבים מהרהרים על אודות מהותן של היצירה הבין-אישית המשותפת והיכולת להיות בדיאלוג שבו שני הצדדים שומעים, נשמעים, צומחים ומזמינים צמיחה.
הספר משלב קולות יחודיים של כותבים בעלי תובנות הנשענות על מקורות ידע בין-תחומי מגוונים, וסגנונות כתיבה הנעים מאקדמי וקליני לפיוטי ואישי. הוא מציע מושגים וניסוחים חדשים על אודות אחרוּת והתהוות משותפת, בתהליך הטיפולי ובעולם.
משוחחים: מיטשל בקר, מיכל ברנע-אסטרוג, רינה לזר, אירנה בלייר-לוינהוף, יורי סלע, קלרה מוצ'י (איטליה), הילית אראל-ברודסקי, חגית אהרוני ופול ר' פליישמן (ארה"ב).
לרכישת הספר:
אנשים עדינים
התבוננות בודהיסטית ופסיכואנליטית בעדינות
רסלינג, 2018
לא מעט אנשים מתהלכים בעולם בתחושה שהם יצורים עדינים שנקלעו לתוך מציאות גסה. מודעת ונהירה יותר או פחות, חוויה זו רוחשת תחת יסודות הווייתם ותופסת מעמד של מצב קיומי שלאורו ועל גבו נבנה כל השאר: תחושת עצמי, תחושות אחר ועולם, והיחסים שביניהם.
ספר זה מבקש לבחון את העדינות כהוויה וכמצב קיומי. הוא חוקר את האינטראקציה שבין האדם העדין לבין סביבתו לאור תכונותיו המיוחדות, את האתגר שבעדינות ואת הזכות שבה, את הכאב ואת היופי. הוא מיועד לאנשים החווים עצמם כעדינים ולאלה שחיים איתם: בני זוג, הורים, מורים ומטפלים, השואפים להבין את העדינות ולהחזיק אותה קצת אחרת.
כך זה מתחיל:
תחושת השבריריות ליוותה את רונן מיום שעמד על דעתו. הרגשות, כך חש, היו קרובים תמיד אל הקליפה, קרום פריך שנסדק לכל מגע. זה לא התאים במיוחד בשכונה שבה גדל, שכונה תל אביבית של יוצאי צבא; אולי זה לא היה מתאים גם בכל מקום אחר.
קראו את פרק המבוא באתר "פסיכולוגיה עברית" »
לרכישת הספר:
התבהרות
ויפאסנה, פסיכואנליזה והתודעה החוקרת את עצמה
רסלינג, 2017
כיצד הנטייה לחשוק בעונג ולהדוף כאב מעצבת את חיינו? כיצד היא משפיעה על תפיסת המציאות שלנו, וכיצד היא קשורה בהתהוות הסבל ובאופן שבו הוא עובר מאדם לאדם? האם ישנה דרך לחיות חופשי מן הנטייה הזאת, מעבר לעקרון העונג?
ספר זה ניגש אל השאלות הללו תוך בחינת המושגים הפסיכואנליטיים "השלכה" ו"הזדהות השלכתית" לאורה של התורה הבודהיסטית המוקדמת. הוא עוסק באישי ובבין-אישי, בתיאורטי, במטא-תיאורטי וביומיומי המוחשי. הספר מביט אל תוך ברירות המחדל הטוות את המצב האנושי, ובוחן את יכולתה של הנפש להשתחרר מעריצותן. הוא עוסק באפשרות שהשחרור הזה מציע: להיות במגע עם המציאות-כפי-שהיא, ולחיות חיים אתיים יותר ותגובתיים פחות.
כך זה מתחיל:
אנחנו רגילים לחשוב על תשוקה ועל שנאה כעל אירועים נפשיים "גדולים", "חומרים טובים" לסרט דרמטי או שחקני מפתח בדרמה האישית שלנו. ואולם תשוקה ושנאה מתרחשות בנפש ללא הרף בדרגות מעודנות בהרבה וניכרות פחות. אדם מתעורר בבוקר אחרי לילה קצר מדי, ראשו כואב וכל מה שהוא יכול לחשוב עליו הוא הרגע שבו...
קראו את פרק המבוא באתר "אלכסון" »
לרכישת הספר: