לרעוד עם העולם: רגישותו של המטפל, רגישותו של המודט, רגישותו של המטפל המודט
קטעים מתוך הספר התבהרות: ויפאסנה, פסיכואנליזה והתודעה החוקרת את עצמה
פיתוח מודעות הוא גם פיתוח רגישות. המטפל שואף לחדד את רגישותו לתשדורות של המטופלת: מילוליות ושאינן מילוליות, מודעות ושאינן מודעות. הוא משתדל להפוך את האפרטוס הסובייקטיבי שלו למכשיר מכויל היטב, פתוח ולא סלקטיבי, שיקלוט את מירב המידע החושי וההכרתי הממוען אליו. בהיותו סובייקט, שהמצע הקולט שלו נשען על תמהיל מסוים של קומפלקסים, התנסויות עבר ותפיסות, הוא מנסה לחדד את מודעותו גם כלפי הנקודות העיוורות שלו עצמו: כלפי עקבי האכילס והרגישויות שלו, שדרכן בוקע חלק חשוב בהעברה הנגדית שלו, שללא המודעות לה תיוותר קליטתו את המטופל אנמית, שטחית וחלולה. סוג כזה של מודעות דו-כיוונית כלפי התשדורות מן החוץ וכלפי רגישויותיו של המטפל ועיוורונו הוא, חושף את המטפל לכאב שעליו לשאתו ולהתמודד עמו בדרך בריאה.
המודט שואף לחדד את רגישותו לתחושות המתעוררות והחולפות בו, נעימות וקשות, בכל חלקי גופו. בניגוד לעקרון העונג, הוא משתדל לפתח את יכולות הריכוז והמודעות שלו כך שיהיה ביכולתו לקלוט את התחושות הללו קליטה מעודנת ומעמיקה ביותר: מבלי להזניח שום אזור, קטן ככל שיהיה; מבלי להזניח שום תחושה, בלתי נעימה ככל שתהיה; מבלי להותיר שום אזור ושום תחושה מחוץ לטווח הבחינה. בהיותו סובייקט, שהמצע הקולט שלו נשען על תמהיל מסוים של קומפלקסים, התנסויות עבר ותפיסות, הוא חווה בתהליך גם את כל הגורמים הנפשיים הקשורים בתחושות הללו, ובהם את אלה המפריעים לו לחקור ביסודיות את המפה התחושתית שלו, המשתנה מרגע לרגע. הוא פוגש בגורמים הללו, המתעוררים כתוצאה מן החקירה שהוא מבצע, וכך מתחדדת מודעותו גם כלפיהם. ראינו זאת אצל יואל, שהחרדה הקשה שלו לוותה בדחף עז לברוח וכך איימה על יכולתו להמשיך בתהליך; אצל שירה, שהאזורים האטומים בגופה וגישתה אליהם חתרו להסתיר ממנה את סבלה וכך סיכנו את עצם המוטיבציה שלה להמשיך ולחקור את נפשה ואצל יוני, שחוסר האמון הבסיסי שלו גרם לו להשליך על האובייקט המופשט "ויפאסנה" את כעסיו ואת הקונפליקטים שלו, והקשה עליו עד מאוד את ההתמסרות לתהליך. אצל שלושתם ואצל רבים אחרים, עצם העבודה עם הקומפלקסים הללו — שהתעוררתם אינהרנטית לכל תהליך נפשי מעמיק – היא העבודה המובילה, בסופו של דבר, לטרנספורמציה ולשחרור.
אין לו למטפל כלי לקליטת עצמו וזולתו פרט למצע הסובייקטיבי שלו, המוכתם נקודות עיוורון. אין לו למודט כלי לקליטת המציאות הפנימית שלו ויחסי התלות ההדדית שלה עם הסביבה פרט למצע הסובייקטיבי שלו, המוכתם נקודות עיוורון. שתי העמדות הללו, שונות ככל שיהיו מבחינת הכלים והיעדים שלהן, מזמנות את המשתתפים בהן למצב של רגישות. מי שבוחר לשהות שעות ארוכות בחברת אלה הסובלים סבל קשה, חושף את עצמו לחילופי דברים מנטליים עמם, ולפיכך, במובן מסוים, בוחר להכניס אל תוך עצמו בדעת חומרים קשים שאולי לא היו בו קודם לכן. אך האם מי ששואף לבחון את עצמו בדקדקנות מבלי להזניח ולהשמיט ומוכן להיות ער למתעורר בו , האם גם הוא מביא על עצמו סבל לא הכרחי? במילים אחרות: האם מי שמסוגל להימנע מכל זאת חופשי ומאושר יותר? האם מודעות ורגישות הן סבל ו- Ignorance is bliss?
מנקודת המבט שספר זה נכתב ממנה, התשובה היא לא. אנשים רבים שמתחילים ללמוד ויפאסנה מרגישים כיצד השיטה מחדדת את רגישותם, ולצד אלה הנוכחים מיד ביתרונותיה של ההתחדדות הזאת, יש גם כאלה הנבהלים ממנה. אלה הם בדרך כלל אנשים המכירים את עצמם כאנשים רגישים מאוד, והם רגילים שרגישותם מביאה עליהם סבל. בהיותם נתונים לאותה תשתית הרגלית תגובתית שהייתה מנת חלקם עד כה, הגברת המודעות לתחושות אכן יכולה להגביר את הסבל; אולם ויפאסנה מציעה בדיוק את זאת: להיחלץ מאותה תשתית הרגלית תגובתית המגבירה את הסבל. החרדה החריפה שחווה יואל והבעירה שחוותה נורית בתחילת דרכם כתלמידי ויפאסנה לא נוצרו בתהליך. הם היו ביטויים של משקעים נפשיים שנוצרו בעבר, שהשתכנו בתודעותיהם ושהתהליך המדיטטיבי העלה אל פני השטח. אנו מוליכים את עצמנו שולל כשנדמה לנו שאם רק נחליט שלא להרים את האבן שתחתיה ישן עקרב – כאילו לא היה שם עקרב בכלל. הזנחה והעלמת עין מעולם לא פתרו באמת שום בעיה.
שלווה ואיזון שמבוססים על רגישות נמוכה מסתירים תחתיהם את הפעולות הנפשיות התגובתיות המתרחשות ללא הרף ברבדים העמוקים יותר של הנפש, ואלה נותרות מחוץ למודעות עד שמופנית אליהן תשומת לב מתאימה. כמו הנסיכה על העדשה באגדה הידועה, כותבת לייבל, כולנו רגישים עד מאוד לתחושות המתעוררות בנו כתגובה לגירויים בסביבתנו, ואי-ידיעת מקור ההפרעה אינו פוטר אותנו מן ההשפעה המהותית שיש לו עלינו. גם כאשר מתייחסים להיעדר המודעות במובן הפסיכו-דינמי של המילה, אי-ידיעה אינה פוטרת מסבל. ההיפך הוא הנכון: דווקא האי-ידיעה היא שמעניקה לגורמי הסבל את האפשרות לפעול בתוכנו בעוצמה ולדחוף אותנו לפעולות פנים-אישיות ובין-אישיות בלתי אינטגרטיביות. חלקי עצמי ורכיבי חוויה קשים שהנפש מסלקת מתוכה החוצה אל תוך אדם אחר במקום להיעשות מודעת אליהם, אינם מפסיקים, למעשה, להשפיע עליה; רגשות העברה נגדית שאינם מלווים במודעות מייצרים סבל עבור מי שחש אותם ומזינים את סבלו של השותף לתהליך כשהן מובילות לתגובות-נגד שמנציחות מעגל קסמים עיוור; ביסודו של דבר, תגובות של השתוקקות ושנאה המיוצרות בבלי דעת כלפי תחושות נעימות ובלתי נעימות, מתרבות בתוככי הנפש, והופכות למשקעים שליליים ולהרגלים האחראיים ליצירתם של הסבל והבורות המזינים את עצמם, בתוך האדם ובסביבתו. לכן בורות היא סבל, בהחלט לא "bliss".
עם זאת, לא כל העלאה של משקעים נפשיים היא בריאה ומועילה. עליה להתקיים אצל מי שמסוגל לכך, כשהוא מסוגל לכך, ובתוך הקשר המספק לו החזקה מתאימה ואמצעים לעבודה נכונה עם מה שמתעורר בו בתהליך. בסיטואציה הטיפולית אלה הם מסגרת הזמן והמקום, הטכניקה הטיפולית, ובעיקר הרוורי של המטפלת ושאר הכלים המקצועיים והיכולות האנושיות העומדים לרשותה בהתאם להכשרתה הספציפית ולאישיותה. בקורס ויפאסנה אלה הם המרחב הפיזי המוגן, לוח הזמנים וההנחיות הברורות, המערכת הערכית-מוסרית וצוות העובדים המייצג אותה, ההחזקה של המורים, ובעיקר הטכניקה עצמה שמטרתה היסודית היא העבודה עם גורמי הסבל בדרך מאוזנת, שאינה מדכאת ואינה מלבה. מנקודת המבט הנוכחית, כשהתנאים הנאותים מסופקים לאדם המצוי במצב מתאים, עודף מודעות, עודף תשומת לב לתחושות או רגישות יתר — אינם קיימים. קיימות רק מודעות, תשומת לב ורגישות שאינן מלוות במידה תואמת של איזון. המודעות והאיזון הן כשתי כנפיה של ציפור, שתוכל לעוף רק אם שתיהן תהיינה חזקות באותה מידה; או כשני גלגליה של עגלה, שאם האחד מהם יהיה קטן מהשני – היא תנוע סביב עצמה במעגלים במקום להתקדם. במסגרת שכזו, חידודו של חלק התודעה המשמש כאינסטרומנט החוקר את חלקיה האחרים, משרת את התהליך שבו עולים המשקעים הנפשיים אל פני השטח כדי שיוכלו להיעקר ולהיכחד: להופיע ולהיחוות בהווה כדי שלא להופיע שוב בעתיד.
***
התייחסתי לרגישותו של המטפל ולרגישותו של המודט. מה בנוגע לרגישותו של המטפל המודט? בה, מן הסתם, יש איכויות של שתי העמדות, ומטבע הדברים היא מייצרת עמדת מטפל חדשה. פול פליישמן, פסיכיאטר של פסיכיאטרים (בגמלאות) ומורה בכיר לוויפאסנה בשיטתו של ס.נ. גואנקה, מדבר על תסמונת "המרפא הפצוע". המרפא הפצוע הוא מטפל שניחן ברמה מקצועית גבוהה. הוא זכה בהכשרה טובה, הוא חרוץ, בעל ידע ונעים עם מטופליו — אך בתוך תוכו הוא בודד, מפוחד, חרד ומדוכא. הישגיו המקצועיים מפצים על חסכים מחייו המוקדמים, ונדיבותו במישור המקצועי עוזרת לו לקבל משהו מן המגע האנושי החסר לו. הוא לא משתף את האחרים באומללותו, וקשה לו מאוד למצוא לעצמו מטפל שיוכל לסמוך עליו מספיק כדי להיעזר בו. כשהוא מוצא כזה, התקדמותו כמטופל אטית, ונראה שיותר משהוא מחפש ריפוי כלשהו — הוא מבקש להיות מטופל כדי להימצא בתהליך שבו יזכה בתשומת לב מתמשכת ובמעין הורה מאמץ שייתן לו את מה שהוריו המקוריים לא יכלו, מסיבה כלשהי, לתת לו. אך כאבו של "המרפא הפצוע" אינו רק בעיה, אלא גם מקור לאמפתיה ולתובנות, והוא מייצג, לפי פליישמן, משהו מהותי ביחס לריפוי: מעל ומעבר לבעיותיו האישיות, הוא חווה את הכאב שבכאב.
פעמים רבות הסבל גורם לאנשים להתכנס בתוך עצמם. מתוך מצוקותיהם האישיות הם מתהדקים עוד ועוד סביב גרעין האגוצנטריות שלהם ומתקשים להתרחב אל מעבר לד' אמותיהם. ואולם אצל אותו טיפוס שפליישמן מתאר, ולדעתי, גם אצל מטפלים רגישים מזַנים אחרים (וכמובן לא רק אצל מטפלים), מתרחש התהליך ההפוך: הם סובלים מכאב אישי אנושי עמוק, אך דווקא דרכו הם מסוגלים לגעת בלב לבה של האמת האוניברסלית על אודות הסבל באשר הוא סבל. לפיכך, הכאב שהם נושאים עמם אינו רק "כאב עיוור" המהודק סביב הגרעין האגוצנטרי של עצמם — אלא גם "כאב נאצל" : כאב שכרוך בהכרה בסבל כמאפיין של הקיום, שיש לו כוח לדחוף לתובנה ולשחרור, כאב שהמענה לו "מבדיל בין ריפוי אמיתי לבין הטלאות שטחיות או שיקויי קסם מזויפים".
אותן פגיעוּת וחמלה שהביאו את האנשים הרגישים הללו להפוך למטפלים, וכן החשיפה המתמדת לסבל האנושי, מנת חלקם מתוקף תפקידם — מציבות אותם בעמדה מיוחדת. "מי שראה את הכול מרוקן את עצמו, קרוב לדעת במה הכול מלא", כתב המשורר הארגנטינאי אנטוניו פורצ'יה; הוא קרוב, הוא על סף הדלת, והשאלה הנשאלת היא האם ייכנס בה או לא.
סבלו של המטפל הנמצא על אותו סף הוא אמיתי, וכדי שיחצה אותו הוא זקוק לריפוי משל עצמו; ואולם בהתאם לאיכויות הסבל שלו, גם על הריפוי שלו להיות "נאצל": ריפוי לא מקומי, לא אגוצנטרי, שלא מסתכם במעבר ממחלה לבריאות או מאי-תפקוד לתפקוד. הריפוי הנאצל מבוסס על ההבנה שלסבל יכול להיות תפקיד מאיר; והוא כרוך בפיתוחה של נקודת מבט שונה על הזמן, על המרחב ועל הקשרים ההדוקים שיש לו לאדם גם עם מה שאינו מצוי עמו במגע מוחשי ומידי. פליישמן, שזיהה את עצמו כמקרה פרטי של אותו מרפא פצוע, מספר כיצד שינה תרגול הוויפאסנה את נקודת מבטו ואת החוויה שלו בעולם. הוא מספר כיצד החל להרגיש מוקף באינסוף הוויות שעוזרות לו במצוקותיו שלו ובאינסוף הוויות שמקבלות את מיומנויותיו וחיבתו: "אוקיינוסים של יצורים שוחים אתי, מושיטים לעברי את ידיהם, סומכים עליי שאלחש באוזניהם אמירות מעוררות השראה". בתהליך כזה משתחרר המטפל הרגיש מבדידותו הקיומית, כאבו הופך לתובנה והכוח המניע אותו — החותר אל השחרור, הבוקע מן האנוכי המבודד אל האוניברסלי המותנה-הדדית – מתגשם.
אחת הדרכים לומר בשפתו של הבודהה "לחמול" היא בביטוי שמשמעותו המילולית היא "לרעוד עם העולם" או "לרטוט" אתו. לא בשונה מזה שאינו מטפל, אך לעתים קרובות מתוך תפקיד אחר ובסיטואציות שונות, המטפל ההולך בדרכו של הבודהה שואף לרטוט עם העולם — מבלי שאותו רטט יפרק אותו. הוא שואף להיענות לסערת הנפש של האחר מתוך חמלה ואהבה חסרות פניות ולא מתוך תגובה אגוצנטרית. הוא שואף להיות פתוח לגמרי לסבלו של האחר ולתת לו להרעיד כל מיתר בנפשו – מבלי שהסבל יהפוך לשלו ומבלי שהרעד יסתור את איתנותה של תודעתו. "שואף", כמובן, היא המילה המתאימה כאן, מכיוון שפעמים רבות הוא עדיין לא ממש מסוגל לעשות זאת, או שהוא מסוגל לעשת זאת במידה חלקית או רק לעתים. אבל בדיוק לשם כך הוא מתרגל ומפתח את המודעות ואת האיזון שלו, ואם הוא עושה זאת כראוי – הוא רואה כיצד התגובות האגוצנטריות שלו הולכות ומתמעטות, החמלה והאהבה מתרחבות ויכולתו לרטוט עם העולם מבלי לכרוע תחתיו הולכת ומתפשטת לאזורים נידחים ומאתגרים יותר ויותר של נפשו.
פתוח לגמרי אך לא מכניס אל תוכו סבל שיחווה כשלו. רועד ונותר איתן. רצפטיבי ורך — אך ברור ובהיר. קו דק, קשה לתפיסה ומעודן עובר כאן. כדי שיוכל להלך עליו מבלי לקרוס, משהו צריך להעביר אותו את סף הדלת. משהו צריך לחלץ אותו מבדידותו ומכאבו הנאצל. משהו צריך להגן עליו ברגישותו. מהו אותו "משהו"? מה מעביר אותו, מה מחלץ אותו, מה מגן עליו? מנקודת המבט של ויפאסנה, ערנותו לשרשרת הפעולות הנפשיות שלו, המפוגגת את ערפילי הבלבול והתעתוע ומבהירה את הסיטואציה — היא המגנה עליו. המצפן המותקן בו, זה שמשמש אותו לבחון בקפידה את הפעולה הנפשית שבבסיס כל מעשה שלו – הוא המגן עליו. המודעות והאיזון שלו, שמאפשרים לו להיפתח לסבל יותר ויותר מבלי לקחת אותו לעצמו ולהיפצע ממנו — הם שמגנים עליו. נקודת המבט הרחבה שלו, שמחברת אותו עם שאר היקום. הפגיעוּת שלו, שהופכת נאצלת. הרגישוּת שלו, שממכוּוצת הופכת מלאת חמלה. הם שמגנים עליו. הוא עמל לטפחם, מועד לכאן ולכאן וממשיך. הוא עמל לטפחם, והם, עם אינסוף ההוויות המקבלות את מיומנויותיו ואהבתו, העוזרות לו והנעזרות בו, מלווים אותו בדרכו.
ברנע-אסטרוג, מיכל (2017). התבהרות: ויפאסנה, פסיכואנליזה והתודעה החוקרת את עצמה. תל אביב: רסלינג, עמ' 212-218
לרכישת הספר: