נדידה פרדס, 2021
מהדורה שנייה עצמאית, 2022
הַדָאיָאנָה חיה חיי הרהור וזוהר על גדות הנהר הגדול, עד שיום אחד יורד עליה כוח הכבידה ומפיל אותה ארצה. היא מוצאת את עצמה בעולמנו, מתוודעת אל הארץ ואל היסודות הארציים שבה, המתעוררים ונחשפים כדחפים, כחושים וכשכבות זיכרון. מרים מנהלת ארכיון עדויות מתקופה אפלה של האנושות, שפרטיה נחשפים במהלך הסיפור. היא מנווטת בין העדויות לבין ההווה החמקמק, ובין המטען הקולקטיבי לבין המטען האישי שלה. אולריך הוא מוזיקאי שירד מגדולתו ומפלס את דרכו מן הבדידות והצמצום. באי קטן, אי שם במרחב ובזמן, הם נפגשים.
* * *
כיצד מרגיש יצור רגיש ורוטט, שחושיו פעורים לרווחה, שכמהה ליופי ולעדינות ולהרמוניה, בעולמנו האינטנסיבי, המחוספס והגס, שדוחק בו ללא הרף, שממטיר עליו כמויות גירויים בלתי נתפסות? כיצד חוברים העולם הדיגיטלי הווירטואלי והטבע האנושי ופועלים להגשמת פוטנציאל הטוּב שבאדם או לשם חורבנו?
הַדָאיָאנָה, הדמות הראשית בספר, משקפת יותר מכל את העיסוק בשאלות הללו. בתחילת הסיפור היא ישות ערטילאית, בלתי נראית לאנשים שעל פני האדמה. בהדרגה היא הולכת ומתמצקת, מגלה מהם כובד, עייפות, כאב, מאבק ורעב – שלא היו מנת חלקה במישור הקיום שממנו נפלה – ובתוך כך כמו נזכרת באנושיותה. מרים ואולריך, כל אחד בפני עצמו, נמצאים במסע הפתלתל מבדידות ומניתוק אל קשר וחום. הם מגששים את דרכם זה אל זה, ומבקשים מגע ישיר עם היופי שבעולם ועם היופי שבאנושי, במציאות ששרדה אפוקליפסה שהובילה להיפך הגמור.
הספר מתחיל בכמעט-ריחוף. בד בבד עם התהליך שעוברת הדאיאנה, ולאור הופעתם של מרים ואולריך, נעשה גם סגנון הכתיבה לאנושי וארצי יותר ויותר: נפש וגוף, בשר ודם, מורכבות וחיכוך. קו פרשת המים הוא הפרק המטלטל שבו מתגלים פרטי האסון – "הנחשול הגדול" – שהסיפור מתרחש כשבעים שנים אחריו, ושעד לאותה נקודה נזרעים רמזים לטבעו. חלק זה של הסיפור מבטא פחד עמוק ממה שהאנושות הזאת שלנו, שמסוגלת גם להמריא לשחקים הגבוהים והנעלים ביותר וגם להחריב ולייצר מיני גיהינומים, יכולה לעולל לעצמה. הפחד הזה יכול ללבוש צורות שונות ומשונות; כאן הוא מתגלם במציאות שבה העולם הדיגיטלי, האינטרנטי, המרושת-חברתית, המחפש פתרונות קסם טכנולוגיים וחומריים לחוליים עמוקים, יוצא משליטה ומדרדר את האנושות לקטסטרופה קולקטיבית, הדומה במובנים מסויימים להתמוטטות פסיכוטית רבתית.
הספר הזמין אותי למסע שטרם חוויתי... כמו מדע בדיוני העוסק בתהיות החיים העמוקות והיום-יומיות ביותר שלנו לגבי רגש, מחשבה, אהבה, קשר ויצירת משמעות – ומבלי לשאול אותן הוא מתבונן בהן, מחבר ומחבק בדרך חדשה לגמרי.
כך, קרבה אינטימית מצד אחד, ומרחק ההפשטה והסוריאליזם מצד אחר, מצויים ב"נדידה" כל העת בדיאלוג. המציאות המתוארת היא מציאות משתקמת, פוסט טראומטית, ומרים מנהלת ארכיון עדויות מתקופת השואה ההיא – אבל לא מדובר בשואת יהודי אירופה או בטראומות של החברה הישראלית. העולם הדיגיטלי-הווירטואלי-המרושת נבחן בתצורה עתידנית, קיצונית ומרחיקת לכת בהרסנותה – אולם הסיפור מתרחש עשרות שנים אחרי קריסתן של כל המערכות הללו, ועל כן מתאר דווקא עולם חף מהן, שיש בו כביכול חזרה לאחור: אולריך כותב שירים בעיפרון; מרים מטפלת בעדויות הכתובות בכתב יד רועד על ניירות מצהיבים המאוגדים בסרטים ובגומיות; מרים והדאיאנה מהלכות על חוף הים, בסמטאות הכפר ובמשעולי האי ללא טלפונים ניידים או מכשירים מקבילים. הטבע רוחש מכל עבר, מאותת מבעד לרקמה הצלקתית, חי ורענן וטרי.
"נדידה" הוא רומן רומן פראי ומיוחד, חכם ופיוטי – וגם ואקטואלי מאי-פעם. הוא משלב זרם תודעה מדיטטיבי עם אלמנטים של פנטזיה וספרות ספקולטיבית. הקריאה בו פונה אל הקורא שרוצה לרחף, לצלול למעמקים, להשתהות. לבקר בעולמות אחרים, אבל גם לגעת בקרביים של המצב האנושי, הנפלא והכאוב. להניח מעט להתרוצצות האצבעות והעיניים על פני המסך המרצד, ולהרים מבט אל האדם שנמצא אתם בחדר, אל הציפורים שבשמיים, אל הדקות שחולפות.
... כתוב בשפה עשירה, ציורית, נפתלת וגדושת תנועה וקסם... כוחו של הספר הוא בכך שהוא מביא את הקורא להתנסות בהאטה, בהתבוננות, בהרהור; לקחת פסק זמן מקֶצב החיים התובעני, שכולנו מתלוננים עליו אבל גם מגוּרים ממנו. כך מתקיימת אינטגרציה בין מבנה הספר וסגנונו לבין המסר שלו, והצורה והתוכן משתלבים יחד ליצור חוויה אסתטית משמעותית.
- קראו פרק וחצי ראשונים מהספר, כפי שפורסמו ב"פסיכולוגיה עברית" »
- "חשיבותה של עדינות": ראיון עם קרן דותן »
- "כשברכה הופכת לאסון": ראיון עם ציפי ומן »
- האזינו לראיון על "נדידה" ואסוציאציות חופשיות עם נילי לייבוביץ, רדיו ארץ הגולן. החל מדקה 33 »
החוויה היא של מי שחזר הביתה, והבית שהמתין לו מתאים לו בדיוק. אני קורא את הספר כתיאור נשמה המתגשמת בגוף, ומתפעם. מעולם לא קראתי ספר שכתוב בצורה כזו, מעולם לא עמדו המילים והצליחו לתאר תהליך בלתי ניתן לתיאור.
הכתיבה מצליחה ליצור תמונה מופשטת ועדיין ברת צורה, מילים שמצטרפות לתמונת אוויר, שיש בה ממשות וגם שקיפות, שגם נחווית וגם בלתי נראית לעיין, שגם נקלטת באופן שהוא מעל לחושים, לשכל, להבנה. סגנון הכתיבה משתנה בעדינות, בהתאם לשינוי שעוברת הדמות המרכזית. תהליך של התמצקות והתקרקעות.
לא ידעתי שאפשר לכתוב כך, לא שיערתי שניתן באותיות ובמילים מודפסת על דף לבן ליצור שלמות כזו, שהיא גם קיום וגם היעדרות בו זמנית.
הוא אומר לי: את ואני, שני יצורים גלמודים מאותה להקה. הוא אומר לי: קשה המעוף בראש החץ, קשה הבדידות, קשה ההשתייכות ללהקה. הוא אומר לי: אני והטרף חולקים אותה ארץ מולדת; כשאני דורס אני שוכח, כשאני מביט בך אני נזכר. הוא אומר לי: היקום הזה אדיר ממדים, בלתי ניתן להקפה. נסי לתפוס אותו לרגע וכל ישותך תפקע. נסי רגע לתפוס אותו – הנה, את מרגישה?
בין יריעות הבד של מבטינו, על סף תהום ההתמזגות, על סף תהום ההיעלמות, על סף תהום המוחלט, אני מושיטה יד ומעיפה מבט הצידה, והאין-סוף פורץ את גבולות הכרתי המעורערים ממילא, ואני פוקעת כמו בועה.
הוא אומר לי: הסערה חלפה.
או שאני אומרת לו. כבר אי אפשר לדעת מה מניין בא.
עורכת: ורד זינגר
עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין
מיכל קוראת את קטע הפתיחה של הספר