נדידה פרדס, 2021

הַַדָָאיָָאנָָה, ישות לא מכאן, חיה חיי הרהור וזוהר על גדות הנהר הגדול, עד שיום אחד יורד עליה כוח הכבידה ומפיל אותה ארצה. היא מוצאת את עצמה בעולמנו, מתוודעת אל הארץ ואל היסודות הארציים שבה, המתעוררים ונחשפים כדחפים, כחושים וכשכבות זיכרון. מרים מנהלת ארכיון עדויות מתקופה אפלה של האנושות, שפרטיה נחשפים במהלך הסיפור. היא מנווטת בין העדויות לבין ההווה החמקמק, ובין המטען הקולקטיבי לבין המטען האישי שלה. אולריך הוא מוזיקאי שירד מגדולתו ומפלס את דרכו מן הבדידות והצמצום. באי קטן, אי שם במרחב ובזמן, הם נפגשים.

זהו סיפור על אנושיות הנזכרת בעצמה; על התגשמות ועל התמוססות, על מרומי הרוח ועל שורשיה הניזונים מעפר וממי תהום. זהו סיפור שאהבה גדולה שורה עליו – אהבת האדם, אהבת החי והצומח, הרוח והשמש והים, אהבת הניגון – ואהבת המילה הכתובה.

הספר הזמין אותי למסע שטרם חוויתי... כמו מדע בדיוני העוסק בתהיות החיים העמוקות והיום-יומיות ביותר שלנו לגבי רגש, מחשבה, אהבה, קשר ויצירת משמעות – ומבלי לשאול אותן הוא מתבונן בהן, מחבר ומחבק בדרך חדשה לגמרי.

ד"ר מיטשל בקר, פסיכולוג קליני ומרצה במרכז ויניקוט ובחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן.

רומן פראי ומיוחד, חכם ופיוטי – וגם ואקטואלי מאי-פעם

ורד זינגר, עורכת הספר, סופרת, עורכת ובלוגרית.

כתוב בשפה עשירה, ציורית, נפתלת וגדושת תנועה וקסם... כוחו של הספר הוא בכך שהוא מביא את הקורא להתנסות בהאטה, בהתבוננות, בהרהור; לקחת פסק זמן מקֶצב החיים התובעני, שכולנו מתלוננים עליו אבל גם מגוּרים ממנו. כך מתקיימת אינטגרציה בין מבנה הספר וסגנונו לבין המסר שלו, והצורה והתוכן משתלבים יחד ליצור חוויה אסתטית משמעותית.

איריס רילוב, פסיכולוגית קלינית, מתרגמת, משוררת וסופרת.

הוא אומר לי: את ואני, שני יצורים גלמודים מאותה להקה. הוא אומר לי: קשה המעוף בראש החץ, קשה הבדידות, קשה ההשתייכות ללהקה. הוא אומר לי: אני והטרף חולקים אותה ארץ מולדת; כשאני דורס אני שוכח, כשאני מביט בך אני נזכר. הוא אומר לי: היקום הזה אדיר ממדים, בלתי ניתן להקפה. נסי לתפוס אותו לרגע וכל ישותך תפקע. נסי רגע לתפוס אותו – הנה, את מרגישה?

בין יריעות הבד של מבטינו, על סף תהום ההתמזגות, על סף תהום ההיעלמות, על סף תהום המוחלט, אני מושיטה יד ומעיפה מבט הצידה, והאין-סוף פורץ את גבולות הכרתי המעורערים ממילא, ואני פוקעת כמו בועה.

הוא אומר לי: הסערה חלפה.

או שאני אומרת לו. כבר אי אפשר לדעת מה מניין בא.

(נדידה, עמ' 184-185)

מיכל קוראת את קטע הפתיחה של הספר