נדידה פרדס, 2021

כריכת הספר נדידה

לרכישת הספר:

הַַדָָאיָָאנָָה, ישות לא מכאן, חיה חיי הרהור וזוהר על גדות הנהר הגדול, עד שיום אחד יורד עליה כוח הכבידה ומפיל אותה ארצה. היא מוצאת את עצמה בעולמנו, מתוודעת אל הארץ ואל היסודות הארציים שבה, המתעוררים ונחשפים כדחפים, כחושים וכשכבות זיכרון. מרים מנהלת ארכיון עדויות מתקופה אפלה של האנושות, שפרטיה נחשפים במהלך הסיפור. היא מנווטת בין העדויות לבין ההווה החמקמק, ובין המטען הקולקטיבי לבין המטען האישי שלה. אולריך הוא מוזיקאי שירד מגדולתו ומפלס את דרכו מן הבדידות והצמצום. באי קטן, אי שם במרחב ובזמן, הם נפגשים.

זהו סיפור על אנושיות הנזכרת בעצמה; על התגשמות ועל התמוססות, על מרומי הרוח ועל שורשיה הניזונים מעפר וממי תהום. זהו סיפור שאהבה גדולה שורה עליו – אהבת האדם, אהבת החי והצומח, הרוח והשמש והים, אהבת הניגון – ואהבת המילה הכתובה.

אדם שוכב, אדם ישן, אדם מתעורר וקם. שערות שיבולים בעיניו, שערות שיבולים בריסיו, כפות תמרים כיפת שמיו. הדמויות שחלם מקיפות אותו במעגל, מלוות את פעמיו אל השדה, הלוך ועדור וקטוף וחזור. הן נמוגות מעצמן בעת שהוא יושב ואוכל, בעת שהוא לוגם ומשוחח ושותק עם בני ביתו. זנב הרהור עוד מתמשך מלֵילו ונכרך סביב רגל הכיסא, חוטי שיבולים עוד מתמשכים משדותיו ונושרים מעינו על השולחן, ונבלעים עם האוכל ומתפזרים עם האבק, וסובבים את החדר ומתחככים בלבבות אשתו וילדיו. הד של אמונה עוד חוזר מדפנות חזהו, ניחוח של עצבות עוד נידף מעורו, מתפוגג בעדינות בחלל עם כל פעימה מפעימותיו. מה מכל אלה עובר מעמו ונוגע בהם לרגע? מה משתהה אצלם לזמן מה? מה מתקבע בתת–מחשבותיהם ונשאר, כאילו לעד? מה מכל אלה מסתמן בגופו ובנפשו, ממשיך עמו מעונה לעונה, מזריעה לקציר, משנה לשנה?

(נדידה, עמ' 130)

... וכי בסופו של דבר, הכביש מעגלי, הרוח מערבית והים נשמר מימינה. בסופו של דבר, המוזיקה אוזלת או שעוצמת השפעתה על הנפש פוחתת, עד אשר יבוא הגל הבא. בסופו של דבר היא כבר אינה נדרשת להשיב את עצמה בכוח אל השָריר והמוצק, כי ממילא נגמר השטף, כי ממילא כבר נשלפו מבטה ואצבעותיה מרקמות היקום, שכעת נעשו חתומות בפניה, כמו בפני כל איש ואישה. אבל לא בדיוק חתומות, כי הזיכרון נשאר; וכי הרי הסתכלה בהן ומיששה את נבכיהן פעם אחר פעם אחר פעם; וכי בסופו של דבר, כל המבטים והמישושים האלה משאירים חותם. ואז גם על כביש מעגלי, היוצא מן הכפר וחוזר אל הכפר, גם אישה בעלת תודעה רגילה ומוגבלת וגוף רגיל ומוגבל, גם אישה בודדה על אי בודד, המנותקים שניהם, כביכול, מן השאר – ייתכן שתבחין באיזה משהו נעלה, באיזה חוט מִשיי שקוף, דק מן הדק, שלרגעים זכים עובר כרטט בין נמלים לסביונים, בין תולעים לשוניות אלמוגים, בין עוּבּרי אדם לגוזלי עגורים, בין המינרלים שבדם למינרלים שבסלעים, בין תאי הגוף לאמבות קדומות וביניהן לבין הכוכבים; ומקיף את כולם, שברירי ומנצנץ ודביק; ונקרע לכל מגע גס, ובלתי נראה לעין מאובקת; ובכל זאת הוא שם, נוצר ונפרם ונוצר ונפרם, כתכונה עכשווית ואל-זמנית של העולם.

(נדידה, עמ' 191-192).

הוא אומר לי: את ואני, שני יצורים גלמודים מאותה להקה. הוא אומר לי: קשה המעוף בראש החץ, קשה הבדידות, קשה ההשתייכות ללהקה. הוא אומר לי: אני והטרף חולקים אותה ארץ מולדת; כשאני דורס אני שוכח, כשאני מביט בך אני נזכר. הוא אומר לי: היקום הזה אדיר ממדים, בלתי ניתן להקפה. נסי לתפוס אותו לרגע וכל ישותך תפקע. נסי רגע לתפוס אותו – הנה, את מרגישה?

בין יריעות הבד של מבטינו, על סף תהום ההתמזגות, על סף תהום ההיעלמות, על סף תהום המוחלט, אני מושיטה יד ומעיפה מבט הצידה, והאין-סוף פורץ את גבולות הכרתי המעורערים ממילא, ואני פוקעת כמו בועה.

הוא אומר לי: הסערה חלפה.

או שאני אומרת לו. כבר אי אפשר לדעת מה מניין בא.

(נדידה, עמ' 184-185)