מרינה: לכרות אוזן לקלוש, להביט בסמוי מבעד למטפחת

קטעים מתוך הספר אנשים עדינים: התבוננות בודהיסטית ופסיכואנליטית בעדינות

הדרך מעדנת. היא מפרקת את מה שנדמה היה כמקשה אחת וממוססת את המוצק, מגבירה את הרזולוציה התחושתית והתפיסתית ומחדדת את יכולת ההבחנה. התינוק העדין זקוק לקשב אימהי מותאם כדי שיחזיק אותו, קשב שבבוא העת יופנם ויהפוך למרחב פנימי מחזיק. הוא זקוק למכל אימהי או אבהי שיהיה פתוח ונכון לקבל אל תוכו את נימי הנימים של תכניו, מכל שבבוא היום יופנם ויהפוך למערכת עיכול מנטלית בריאה משלו. ההולך בדרכו של הבודהא זקוק לאחרים שחווים את המציאות ברזולוציה גבוהה לפחות כמו שלו, להקשר חברתי-תרבותי-רעיוני שמצביע עליה ומכיר בה, ולמרחב פנימי רגיש ומאוזן שבו יוכלו חומרי המציאות לעלות ולחלוף בלי להפוך למצבורים חדשים של סבל. עבור התינוק וההולך בדרך גם יחד, השילוב שבין מרחב פנימי מפותח לבין מרחב חיצוני תואם מספק סביבה המאפשרת להיות עדין בה בבטחה.

הקשב הוא אותם מרחב או סביבה. מה שקורה כאשר חוויה כלשהי זוכה לתשומת לב אינו קורה, או קורה בצורה אחרת, כאשר היא אינה זוכה לתשומת לב. מה שקורה כאשר הקשב המופנה לחוויה הוא שיפוטי שונה ממה שקורה כאשר הוא אינו שיפוטי. מה שקורה, או מה שאפשר שיקרה, כאשר הקשב קהה או פולשני, אינו מה שקורה, או מה שאפשר שיקרה, כאשר הוא מחודד או מרווח. היעדר הקשב, נוכחותו ומידתו, כמו גם איכויותיו, יוצרים יחד את תכונותיה של הסביבה המנטלית שבה תהליכים מסוימים יכולים או אינם יכולים להתרחש, בצורות שונות ומגוונות, מזומנים לאזור העיבוד הרגשי או נדחקים ממנו.

כדי להמחיש רמה מעודנת של העבודה הבין-אישית עם סביבת הקשב, אני בוחרת לתאר כמה קווים מרכזיים מן התהליך של מרינה. מרינה היא פסיכולוגית באמצע שנות הארבעים לחייה. אישה עדינה, ללא ספק, ועדינותה בשלה וחזקה. היא מנוסה מאוד בחקר התודעה שלה, וניחנת במודעות גבוהה לזרם החוויה שלה וביכולת לקיים עמו מגע קרוב וסדיר. על רקע בקיאותה בחיי הנפש, בולטת אצלה קלישותו של המישור הרגשי (שהוא אחד הרכיבים של זרם החוויה): כאשר רגש, ובפרט רגש מטריד, מתעורר בה, ניכר שהיא צריכה להתאמץ – כלומר לנקוט פעולה מודעת ומכוונת הכרוכה בהשקעה – כדי להיות עמו במגע ולאפשר לו להתבטא ולהיעשות לנוכחות חיה.

מה שקורה אצלה באופן שיטתי והרגלי הוא זה: הרגש מופיע כרישום קל ומיד חולף. אם הדינמיקה שבין פנים לחוץ גורמת לו, מסיבה כלשהי, להתגבר – נכנסים מיד לפעולה מנגנוני ויסות עצמי שמרגיעים ומקלישים אותו. עוצמת הרגש נמוכה עד כדי כך שאף פעם לא ברור אם יש בכלל טעם לגשת אליו. הוא מציג את עצמו כרכיב נפשי שאינו דורש התייחסות. מה שנותר אצל מרינה הוא התחושה שהכול בסדר; שמה שעולה עולה, חלוש או נוכח מעט יותר, וממילא יחלוף במהרה.

הרגיעה הנובעת מן הידיעה שכל העולה טבעו לחלוף מעוגנת בחכמת הארעיות. מסיבה זו ומסיבות אחרות אנו עוסקים כאן בדקויות. דרושה יכולת להפריד בין החכמה הזאת – האמיתית, המציאותית – לבין משקעי הנפש שדבקו בה, שהצטרפו אליה כנוסעים סמויים ושמשתמשים בה כדי לחמוק, בלתי מובחנים, מאורה של המודעות. מניסיוני, זוהי סכנה שרובצת תמיד לפתחם של אלה הנעזרים בתורות, ברעיונות, בשיטות ובאמצעים פסיכולוגיים ורוחניים שונים, חיוביים ככל שיהיו: הנפש נוהגת לספח את ההרגלים הרעים שלה למבנים ולתכנים תמימים, וכך, כביכול, להכשיר אותם, להצדיק אותם, לטהר אותם ממקורותיהם החשוכים. המקרים הבוטים ביותר שעולים כרגע בדעתי קשורים לתוצרים בלתי טהורים של דבקות בדת ובאידיאולוגיה. דוגמאות אחרות הן התפיסה המוטעית שקידוש הייסורים וסערת הנפש הם תנאים הכרחיים לחיי יצירה והגות, והתייחסות לחיי המשפחה והפרנסה כאל ערך עליון, במטרה להסוות את ניסיונות ההתחמקות מן המציאות הנפשית ומעיסוק בשאלות הקיום. אצל אנשים המתמידים בחקר נפשם (באמצעות מדיטציה בודהיסטית מסוגים שונים. באמצעות פסיכותרפיה של המעמקים. באמצעים אחרים שאינם סותרים אתיקה אוניברסלית או מרחיקים מן המציאות כפי שהיא), הספיחים הללו עדינים בהרבה; אך גם כאן יש לזהותם.

כמובן, יכולתנו להבחין בנוסעים הסמויים הללו, כאשר הם מסתננים במסווה של חכמה ואיזון אל השדה המזוהה כטהור, היא יכולת מוגבלת. בורות היא בורות, וטבעה להסוות את עצמה ואת הדרכים שבהן היא פועלת: בורות גורפת מסתירה את המציאות הסתרה גורפת. בורות מקומית, כיסים של בורות – מסתירים חֶלְקוֹת מציאות. שכבות מעובות של בורות גסה מכסות את מה שהן מכסות במעטה אטום או כמעט אטום (אם כי אין הכרח שמצב זה יימשך לעד). שכבות דקות של בורות מחוררת יוצרות אפקט של מטפחת: מגלות טפח ומכסות טפחיים, מאפשרות לאלמנטים ולתהליכים להציץ לרגע ומעלימות אותם מיד – חמקמקים, רמזים-הבהובים עמומים בזווית העין, על קצה הלשון, חשבתי שראיתי צל, הפניתי את מבטי והוא כבר לא היה שם, כנראה חלמתי.

כזה היה ההרגל של מרינה: ככל הנראה, בראשיתם תבעו חיי הנפש שלה היווצרות של מערכת שתפקידה למנוע את התעצמות הרגשות. ההיגיון שהנחה את המערכת לפעול כך היה שאם תמנע מהם להתמלא ולהתגבר מעל סף מסוים – סף שהיה נמוך עד מאוד – לא יתלווה אליהם שום צורך. כך, הבינה הנפש והתארגנה בהתאם, לא יתעורר צורך לטפל ברגשות ובמי שמרגישה אותם. כך לא יתעורר צורך במישהו שיטפל בה או בהם. הנה עולה לו רגש, אולי כאב, אולי כמיהה, אולי רמז למצוקה – אך הוא חלוש כל כך וכבר מסתדר בעצמו וחולף לו. אם כך, אין לי על מה לעבוד. אין לי צורך של ממש בדבר. היה מן ההכרח להכיר באקלים הנפשי הזה של מרינה ולקבלו; לחבק בחום את האפשרות ש"כנראה זה כל מה שיש ואין מתחת למעטה הזה משהו עמוק יותר, דבר מה משמעותי וחשוב שצריך לגלות". כל התייחסות אחרת הייתה נחווית, ובצדק, ככפייה, כביטוי של אלימות.

יכולות הוויסות של מרינה שירתו אותה היטב. הן עזרו לה, כך שתינו מניחות, לשרוד ולהתפתח בתחילת החיים, והן ממשיכות להיות לה משאב גדול גם בבגרותה. כשלא הייתה ברירה אחרת, הן אפשרו לה להחזיק את עצמה בעצמה. הן הפכו אותה למישהי שצריכה פחות ולפיכך חשופה פחות; ואם כך הדבר, הרי הגיוני שכאשר היה ההקשר הבין-אישי מתמשך או מעמיק מעט מעבר לטווח הבטוח, כלומר כשהיה מאיים להעלות את רמת הרגש שלה אל מעל הסף הקל לניהול, היא הייתה נסוגה מהאינטראקציה. בסביבה קבוצתית הייתה עוטה, כמעט דרך קבע, ארשת פנים מהורהרת, ובינה לבינה מסתלקת. בארבע עיניים היא הייתה קשובה עד מאוד, נוכחת ומעורבת, אך גם אז, כאשר לא ישבה בכיסא המטפלת, הייתה נעלמת מעת לעת: היא הייתה מתנתקת חלקית, כמעט נעדרת; ואף על פי כן, מכיוון שנפשה ניחנה ביכולות נוספות, ועברה זה מכבר תהליכי עיבוד מוצלחים, לֻוו גם הניתוק וההיעדרות הללו במודעות.

המקום שאליו נעלמה מרינה היה אי-מקום. לא חיכו לה שם תענוגות יצירי הדמיון, גם לא ייסורים וחיבוטי נפש. הוא היה ריק יותר ממלא, אין יותר מיֵש; והגיחות אליו נעשו בשירות הניהול של עוצמת הרגש, אך גם כביטוי של משאלה-אחות (או משאלה-אם או משאלה-בת) עמוקה יותר: המשאלה לחדילה, לאי-תנועה, לאי-קיום.

הייתה בו נחמה חשובה, באַיִן הזה, ונפשה ביקשה ממני ומהאחרים המשמעותיים להכיר בכך ולהוקיר אותו, להרשות אותו, לאהוב אותה כשהיא מתאפיינת בו. כמו במקרה של קלישוּת הרגש, היה גם היחס המקבל כלפי הבחירה בהיעדרות מרכיב הכרחי בתהליך: הכרחי, אך בהחלט לא מספיק. ההכרה במנגנוני ההישרדות והתמיכה בהם הן השלב הראשון, אך יש להמשיך ולגעת בחוויות הקשות שמראש יצרו את התנאים להופעתם של מנגנוני ההישרדות, וגם בחוויות המזינות החסרות – החוויות שאילו היו זמינות במידה מספקת היו מנתבות ככל הנראה את מרינה – או כל אחד אחר – לצורות התארגנות אחרות. בהקשר הנוכחי, נדמה שאחת החוויות החסרות של מרינה הייתה קיומה של נפש אימהית שיכולה להיות עם הרגש במלוא עוצמתו, שמזמינה אותו לעלות ולגבור כפי שהוא, בלי שימותן מראש על ידי מערכת הניהול העצמי. נפש קשובה וגמישה דיה, הפתוחה לפחד ולעצב ולשנאה. נפש המסוגלת לעכל כהלכה את הרגשות באשר הם ולהחזירם אל הבת בצורה סבירה ומתונה מספיק, כדי שזו לא תצטרך ללמוד מוקדם מדי בתהליך התפתחותה למתן את רגשותיה בעצמה, כדי שבהמשך חייה לא תצטרך למתן את רגשותיה מוקדם מדי בתהליך התפתחותם.

הדרך המסוימת שבה למדה מרינה להתנהל בעולם הרגש והיחסים הציבה לפתחנו סכנה: הסכנה שנסתפק במתן לגיטימציה לנסיגותיה ולדרך ההתמודדות שלה, שנתפתה לשכוח שאף על פי ש"הכול בסדר", שאף על פי שהיא מסוגלת להחזיק ולווסת את עצמה בעצמה, בכל זאת יש עוד משהו שנדמה כי נפשה כמהה לו, משהו שנשתכח זה מכבר והסתלק מעולמה. הסכנה ממשית דווקא משום שהיא כמעט בלתי נראית. אפילו עכשיו, כשאני כותבת מילים אלה ודמותה של מרינה לנגד עיניי, אני מתקשה להאמין להן. "סכנה", "כמיהה" ו"צורך" הן מילים חזקות מדי לשדה הנפשי שלה. אדוות הוויסות העצמי שוטפות אותן מיד, מטשטשות וממתנות אותן, הופכות אותן לבלתי ברורות. ואז עליי להזכיר לעצמי את כל העדויות לאותם סכנה, כמיהה וצורך, שעלו והציגו את עצמם, למרות הכול, ושהפכו בידינו למושאי חקירה.

"אנו עוסקים בלא ידוע, שאינו מקל עלינו ומתאים את עצמו ליכולת התפיסה המנטלית החלושה שלנו. אנו עוסקים בדברים כה עדינים ומרומזים, עד כי הם בקושי ניתנים לתפיסה, ועם זאת הם ממשיים ביותר ויכולים להרוס אותנו כמעט מבלי שנהיה ערים לכך" (אהרוני וברגשטיין, 2012: 45-44, הערת שוליים מס' 32). 1 הכמיהה שהציגה את עצמה אצל מרינה הייתה קודם כול הכמיהה לאי-הוויה, אולם מאחוריה הציץ דבר מה אחר, שרצה לתפוס את ההוא-שעומד-על-קצה-הלשון, ההוא-שחומק-מזווית-העין; דבר מה שתר אחר המגע עם הרגש, שהושיט יד לגשש ולאחוז בו, שלא רצה שידו תרפה בתגובה לידיעה מראש שגם רגש זה, ככל האחרים, ידהה ויחלוף עוד לפני שיספיק להתפתח, להתעצם ולעבור את הסף של מה שאפשר לנהלו לבד ובקלות.

עבור אותו חלק סמוי אני זמינה, כורה אוזן סבלנית. רוכבת על הזרמים התת-קרקעיים של התהליך, מוכנה לפגוש אותו בכל פעם שהוא מבצבץ קלושות, בכל צורה שבה הוא מופיע. אני סביבת קשב בשבילו, מנסה להיות סביבה מספיק טובה; בשבילו ובשביל שאר החלקים, שאר הרבדים, שאר הזרמים הגלויים והנסתרים. סביבה שאינה דוחקת, אך בדרכה שלה מאותתת: כאן בטוח. כאן אפשר. להיות עדין כלפי הרוגש והרוגע, הקלוש והמתגבר, הנוכח והנעדר.

ברנע-אסטרוג, מיכל (רסלינג, 2018). אנשים עדינים: התבוננות בודהיסטית ופסיכואנליטית בעדינות.

***

1 מצוין שהרעיון הובע על ידי ביון ב:
Bion, Wilfred R., 1976. “Four discussions”, in: Clinical Seminars and Other Works, London: Karnac Books, 1994, pp. 241-292.

קטעים נוספים מתוך הספר