התהוות מותנית: יחסי אני-סביבה

קטעים מתוך הספר אנשים עדינים: התבוננות בודהיסטית ופסיכואנליטית בעדינות

עדינות עשויה להופיע עם שבריריות מצד אחד ועם הרסנות מצד אחר. אחת ממשימות החיים של האדם העדין היא לפרום את הפקעת שבה נשזרו הכוחות הללו יחד ולהכיר את עדינותו: להבחין בינה לבין השבריריות, לפטור את שתיהן מן ההרסנות, ולמצוא לעדינות מקום שבו תהיה מוחזקת ברוך וגם תשמש קרקע לצמיחה. כדי שהתהליך הזה יתרחש, דרושות חשיפה מתמשכת לאמת, אמונה מפוכחת והתמסרות; אך דרושים גם הדים מתאימים מן הסביבה.

לסביבה היבט חומרי והיבט מנטלי, וההיבט המנטלי מורכב מסביבה שנחווית כפנימית ומסביבה שנחווית כחיצונית. בעמודים הבאים אתייחס לקשב כאל סביבה: לדרכים שבהן איכויותיו מכוננות מרחב פנים-אישי ובין-אישי בעל תכונות מסוימות, שתומכות או שאינן תומכות בתהליכי ריפוי וצמיחה, שתומכות או שאינן תומכות בעדינות.

התהוות מותנית: יחסי אני-סביבה

הסביבה היא אזור המחיה שלנו. אנחנו שואפים אותה, אנחנו אוכלים אותה, אנחנו סופגים אותה, אנחנו מכניסים אותה לתוכנו. אנחנו נושפים לתוכה, מתרוקנים לתוכה, מפעפעים אליה, מהדהדים עמה. הסביבה שותפה בהתהוותנו ואנחנו שותפים ביצירתה. הפסיכואנליזה מתארת את התהליכים הללו באמצעות הדינמיקה שבין הפנמה להשלכה. הקנון הפּאלי מלמד אותנו שאנו ניזונים ממזונות חומריים וממזונות בלתי חומריים: המזונות החומריים הם המאכלים והמשקאות שאנו צורכים, והמזונות הבלתי חומריים הם שלושה: המגע של הסביבה בנו, כלומר הרשמים שמותיר בנו המפגש הבלתי פוסק עם האובייקטים של חושינו; מצבורי התגובות מן העבר, שיחד עם הקלט החושי העכשווי מזינים את זרם התודעה שלנו בהווה; וזרם התודעה עצמו, שממנו צומחות ועולות תגובות חדשות. בדרשה אחת מרתקת, "הדרשה על ידע הראשית" (DN 27), הבודהא מספר כיצד המזון החומרי שהיצור החי צורך משנה בהדרגה את תכונות גופו, כיצד התכונות הגופניות הללו משפיעות על פעילותו הנפשית, וכיצד הפעילות הנפשית הזאת מובילה, בתורה, לא רק לשינויים אצל אותו יצור אלא גם לשינויים סביבתיים ולשינויים בתכונות המזון, שלאחר שנצרך הוא ממשיך לשנות את תכונות הגוף, וחוזר חלילה. המזונות שלנו, חומריים ושאינם חומריים, הם חשובים, ובין פנים לחוץ ובין חומר לתודעה מתקיימים ללא הרף חילופי דברים.

נחשוב, למשל, על כמה מאבני הבניין של העצמי. נחשוב על הזיכרונות שהעצמי תופס כנכסיו (Bion, 1970), אלה שממלאים תפקיד משמעותי כל כך ביצירת החוויה שלו כתופעה בעלת גרעין מהותי. אותם זיכרונות, אותם נכסים מוצקים לכאורה, קפואים לכאורה בזמן, אותם מיטלטלים שהנפש כביכול סוחבת איתה על אף השתנותם של הגוף, של נסיבות חייה, שלה עצמה – אינם קבועים ומוצקים כל כך בסופו של דבר. רעיון זה בהחלט מתקבל על הדעת ואף אינו מפתיע; אך מעניין, בהקשר זה, לבחון את התהליך המתרחש כשהיעדר המוצקות של הזיכרון פוגש את הסביבה.

במחקרים מהשנים האחרונות מתואר תהליך של התגבשות מחדש (reconsolidation) של זיכרונות. בתהליך זה, זיכרון שמתעורר עובר זמנית למצב של אי-יציבות, מצב פלסטי שבו יש לו הזדמנות להתעדכן ולהתעצב מחדש (Besnard et al., 2012). כמו כל דבר בנפש, הזיכרון אינו מוצק או סטטי: "הוא תהליך דינמי שמתארגן מחדש כל העת כפונקציה של החוויה המתמשכת של האורגניזם" (Przybyslawski and Sara, 1997). הזיכרון המקורי, אם אפשר לכנותו כך, נוצר בעבר, אך הוא ממשיך להשפיע בהווה מכיוון שהוא עדיין פעיל בו. ההיזכרות היא אירוע עכשווי, וכל אירוע עכשווי חשוף לשינוי. אם כן, הזיכרון אינו נכס אוטונומי אלא תהליך קונסטרוקטיבי תלוי זמן, שממשיך להביא בחשבון מידע חדש ולהטמיעו אל תוכו (Hupbach et al., 2007).

זיכרונות הם עקבות שהתנסויות העבר הותירו בנפש. הם מורכבים ממכלול הרשמים החושיים שהנפש קלטה ותפסה, מן התחושות שחשה ומן והתגובות שהתעוררו בה כלפיהן. מנקודת מבט בודהיסטית, אפשר להתייחס למטענים הנפשיים הכרוכים בזיכרונות כאל משקעים קָאמַתִיים: דפוסי התייחסות ותגובה (סַנְקְהָארַָה) 1 הקשורים לתבניות של תפיסה (סַנְיָה) 2 ושל תחושה (וֶדָנָה) – שנוצרו בנפש במהלך היסטוריית ההתנסויות שלה. התנסויות שעוררו תגובות עזות וממושכות נחרתות עמוק. התנסויות שעוררו תגובות קלושות נרשמות כנגיעות קלות. ההתנסויות עשויות להיות מענגות או טראומטיות או סתמיות, והתגובות כלפיהן עשויות להיות מודעות או בלתי מודעות. כך או כך, כשנסיבות ההווה מעוררות את המשקעים שההתנסויות הותירו, הם עולים אל פני השטח כחוויות עכשוויות.

חוויה עכשווית היא חוויה פעילה, וחוויה פעילה היא חוויה שמתעצבת מתוך תלות בתנאים שהיא פוגשת. איכויותיה של סביבת הקשב הפנימית והחיצונית הן רכיב חשוב (החשוב ביותר, כמדומני) של התנאים הללו: משקע הקשור לחוויית סכנה ואשר מתעורר לחיים בנסיבות המתאפיינות בתחושת ביטחון, יטמיע אל תוכו משהו מאיכויות הביטחון, ואז ישוב ויתגבש בנפש לאחר שהושפע מהן, לפחות במעט. משקע הקשור בתחושת עצמי רעה, בבושה שצמחה מתוך חשיפה מתמשכת לבוז או לביקורת, ואשר מתעורר בסביבה בין-נפשית המתאפיינת באהבה ובקבלה, יספוג אל תוכו משהו מהאהבה ומהקבלה וישתנה כתוצאה מן המפגש עמן, גם אם השינוי זערורי או עדיין נסתר. אלה הם פני הדברים במיוחד כאשר התהליך מלווה במודעות להתנסות: במקרה כזה, הביטחון, הקבלה והאהבה הנוכחים בעת ההיזכרות עשויים להיטמע במערכת באורח משמעותי יותר ולשנות בהדרגה את ארגון החוויה, ולפיכך את ההתנהגויות ואת הדפוסים ההרגליים הנובעים ממנו. השינוי במקרה זה הוא שינוי לטובה: תנאים חדשים ומיטיבים באופיים הוצגו למערכת בעת שהייתה במצב פלסטי, והובילו לפרימה כלשהי של הסבך הקיים. זהו אחד ההיבטים המרכזיים של סביבת הקשב הבין-אישית כאלמנט מרפא, והיכולת ליהנות ממנו תלויה בתכונותיה של סביבת הקשב הפנימית: ביכולות המודעות והאיזון, העיכול, ההפנמה והאינטגרציה של זה החפץ להתרפא (ארגון נפשי שהודף את המציאות בעוצמה, באמצעות השלכה מסיבית או באמצעים אחרים, יהדוף מטבע הדברים גם את הפוטנציאל המרפא של הסביבה הטובה). באותה מידה, אם המשקע שנחקק בזמן חוויית סכנה מתעורר לחיים ופוגש תחושת רדיפה או חוויית סכנה נוספת, הוא יתגבש מחדש בנפש לאחר שהטמיע אותן בתוכו וייחרט בה עמוק יותר או בצורה מסובכת עוד יותר. אם משקע הבושה מתעורר בתנאים של חשיפה חוזרת לבוז או לביקורת, הוא עשוי לספוג משהו מהם ולשוב לפעול בנפש כשהם חקוקים בו עמוק יותר.

בהקשר של העבודה הנפשית, הטיפולית או המדיטטיבית, העוסקת במעמקי התודעה, אחד התהליכים המרכזיים הוא זה שבו משקעי העבר מתעוררים בהווה. המשקעים מתעוררים כתוצאה מנסיבות עכשוויות מסוימות המזכירות לגוף-נפש נסיבות עבר דומות; והתעוררותם מפעילה את המערכת בדרכים המשחזרות, יותר או פחות, את תגובותיה הקודמות לאותן נסיבות. מה שיקבע אז אם העבודה תהיה מזיקה או מוצלחת הוא גישת הקשב שהחומרים הללו, משהתעוררו, יפגשו: גישה תגובתית עיוורת תזין את חומרי הסבל ותמצק אותם, וגישה מאוזנת ומפוכחת תעכל ואף תמוסס אותם (ברנע-אסטרוג, 2017).

אם כן, באופן יסודי, האחראיות לעיצוב מחדש של משקעי הנפש שהוּחיו הן תגובותיה של הנפש עצמה, משום שהן הכוחות המייצרים הפעילים בה; אולם כוחות אלה מצויים ביחסי תלות עם שאר התנאים העכשוויים: הפיזיים והמנטליים, החיצוניים והפנימיים. האירוע שבו תכונות הסביבה נוגעות בתודעה גם הוא מזון נפשי. הסכנה והרדיפה, הבוז והביקורת, הביטחון, הקבלה והאהבה – כולם עשויים להיות מאפיינים של הסביבה הפנימית; ובאותה מידה – תנאים שהסביבה החיצונית מזמנת באופן אובייקטיבי, באמת ובתמים, ושהנפש מכניסה אל תוכה או מנטרלת, בטובתה או שלא בטובתה.

אם נגביר עוד יותר את רזולוציית ההתבוננות שלנו בנושא, נגלה שהתהליך המתואר כאן נכון לא רק לגבי קומפלקסים שהעבודה הטיפולית תופסת כמשמעותיים, לא רק לגבי אותם משקעי נפש מפותלים ועבים וכבדים, שהתעוררותם נוכחת כל כך בדינמיקה הטיפולית ובמאורעות הדרמטיים של החיים. נגלה שבכל רגע ורגע, עקבות כלשהן של העבר מתעוררות כתוצאה מהנסיבות הנוכחיות התואמות אותן; ושמכיוון שהן מתבטאות בהווה, הן חשופות לעדכון.

כל זיכרון והמטען הרגשי-תגובתי הכרוך בו, כל קומפלקס פסיכו-פיזי שנוצר כשהנפש הגיבה להתנסות, משתנה בכל פעם שהוא מתעורר. הוא קולט כמה פרודות-הווה ואולי פורק כמה פרודות-עבר, ואז חוזר לשכון או לפעול בנפש בצורתו החדשה. אם כל פרודות העבר של הזיכרון נפרקו, כלומר אם המטען התגובתי שהיה כרוך בו נוטרל במלואו (בהינתן חשיפה מספקת לתנאים של אי-תגובה וראייה נכוחה) – הרי הוא נמחה כמשקע קָאמַתי מייצר סבל: הוא חדל להיות גורם פעיל ומפעיל, והנפש נהיית פטורה ממנו. ובה במידה שהיא פטורה ממנו ומשכמותו – היא חופשייה.

אם אלה הם פני הדברים, עלינו להשתדל ליצור תנאים עכשוויים מועילים. כמטפלים, כמורים וכהורים, עלינו לשאוף לייצר סביבת קשב חיצונית חיובית, שתתמוך בהתפתחותה החיובית של סביבת הקשב הפנימית של המטופלים, התלמידים והילדים שלנו. כמודטים, כחוקרי נפש, כאנשים חושבים, עלינו לשאוף לטפח את סביבת הקשב הפנימית שלנו: לחדד ולעדן ולרווח אותה, לפטור אותה מהרסנות ולהטעין אותה במודעות, באיזון ובאהבה. ומובן שבהיותה כזאת, היא תגלוש הלאה מאיתנו ותהיה סביבה חיצונית טובה גם עבור אלה שאנו באים עמם במגע.

ברנע-אסטרוג, מיכל (רסלינג, 2018). אנשים עדינים: התבוננות בודהיסטית ופסיכואנליטית בעדינות.

***

1 הפונקציה התגובתית של התודעה, הכוונה או הפעולה הנפשית (שהיא גם קָאמַה, או בסנסקריט: קַרְמַה). הסַנְקְהָארַה היא ביסודה תנועה של הימשכות אל הנעים והתרחקות מהלא-נעים, שמהר מאוד מתפתחת לצמא, כלומר להשתוקקות ולסלידה. לפיכך, היא נחשבת לדלק המזין (יחד עם הצמא וההיאחזות) את מעגל ההתהוות והסבל. בגורם "סַנְקְהָארַה" מתגלמים הן היוצר והן הנוצר: הן הפעילות הנפשית המייצרת דפוסים והרגלים והן הדפוסים וההרגלים המניעים פעולות חדשות. גורם זה הוא אחד מחמשת המצרפים המרכיבים את התופעה שאנו מכנים "אני": וִינְיָאנַה, סַנְיָה, וֶדָנָה, סַנְקְהָארַה ורוּפָּה – הכרה, תפיסה, תחושה, תגובה וצורה או חומר, כלומר הגוף, ההיבט הגשמי.

2 הפונקציה התפיסתית, הממשיגה, המפרשת והמעריכה של התודעה. התיוגים וההערכות שלה מבוססים על התנסויות קודמות עם אובייקטים שהיא מזהה כדומים זה לזה.

קטעים נוספים מתוך הספר: