אנשים עדיניםהתבוננות בודהיסטית ופסיכואנליטית בעדינותרסלינג, 2018

אדם עדין נולד. מה קורה לעדינותו עת היא פוגשת בעולם? עד כמה המציאות הולמת אותה או הולמת בה? האם היא פוגשת מן העבר השני הדים של רגישות השחים לעברה, משוחחים אִתה, מתגמשים ומתמתחים ומתמצקים לקראתה, לפי הצורך? עד כמה מתאפשר לה לעדינות לחיות, להיות לאדם כר, מצע רך לכונן עליו קשר עם פנים ועם חוץ?

לא מעט אנשים מסתובבים בעולם בתחושה של היות יצור עדין שנקלע לתוך מציאות גסה. מודעת ונהירה יותר או פחות, החוויה הזאת זורמת תחת הווייתם ותופסת מעמד יסודי, כזה שלאורו ועל גבו נבנה השאר: תחושת עצמי, תחושות אחר ועולם, והיחסים שביניהם. ספר זה מבקש לבחון את העדינות כהוויה וכמצב קיומי. הוא חוקר את האינטראקציה שבין האדם העדין לבין סביבתו לאור תכונותיו המיוחדות, את האתגר שבעדינות ואת הזכות שבה, את הכאב ואת היופי. הוא מיועד לאנשים החווים עצמם כעדינים ולאלה שחיים איתם: בני זוג, הורים, מורים ומטפלים, השואפים להבין את העדינות ולהחזיק אותה קצת אחרת.

זהו ספר יפהפה הבוחן את תפקיד העדינות בחיים ואת גורלה. המחברת דנה בקשיינו ותומכת בנו בשאיפתנו להיפתח לקריאת הקיום, על המסתורין והתקווה שבו. מחקר מעמיק, מלא אהבה ומחשבה על חשיבות העדינות, אתגריה ומתנותיה – מחקר שכבר מזמן הגיעה שעתו.

ד"ר מייקל אייגן – מחבר "העצמי הרגיש", "תחושת מוות נפשי" ועוד

איילין ארון כתבה על האדם הרגיש מאוד ועל הילד הרגיש מאוד. מייקל אייגן כתב על העצמי הרגיש. הראשונה זיהתה קטגוריה, אפיינה והגדירה משהו מן החוויה של האנשים החולקים אותה, ומציעה להם תמיכה והדרכה. השני צלל למעמקי הנפש וחקר את ההיבטים הדינאמיים, המודעים פחות, של הרגישות. מבין שניהם, השדה האחרון הוא שמעסיק אותי כאן, אף על פי שגם הוא, כמובן, שולח זרועותיו אל רמת ההתנהלות היומיומית. מטבע הדברים, אני מתבוננת בנושא מנקודת המבט המשולבת שבאמצעותה אני חוקרת יום-יום את המרחב הפנים-נפשי והבין-נפשי: בהשראת המחשבה הבודהיסטית והמחשבה הפסיכואנליטית, ועל בסיס התנסויותיי כתלמידת ויפאסנה וכמטפלת ומנחה בגישת האקומי (Hakomi).

בפרק הראשון אני מציגה, בעזרת הסיפור של רונן, את תחושת השבריריות ואת החרדה היסודית שנוטות ללוות את האדם העדין. אני בוחנת את הקשר שבין התחושות הללו לבין הפער התפיסתי-תחושתי-הכרתי, שלעיתים קרובות מתקיים בין האדם העדין לבין סביבתו הראשונית, ומשפיע על יכולתה לספק לו החזקה והכלה טובות-דיין. אייגן מצביע על ההיענות לרגישות – הרגישות לרגישותו של האחר – כבסיס העמוק לאתיקה. מן הנקודה הזאת אני ממשיכה: אני מבחינה הבחנה ראשונית בין רגישות לעדינות, מציעה לראות את העדינות הבשלה, שהרגישות כלולה בה, כהישג נפשי וכערך, ומצביעה על הדרך שבה פגיעותיהם של החיים יכולות להפוך, על המצע הנכון, למודעוּת ולחמלה, והכאב – לכאב נאצל.

ברנע-אסטרוג מפליאה בבחירתה בתופעת ה"עדינות" ובעיסוק בה באופן שהפסיכואנליזה לא עשתה עד היום. ספרה מציע לקסיקון עשיר, עמוק ובה בעת פשוט ונגיש של תובנות פסיכואנליטיות ובודהיסטיות ושל החיבור ביניהן, המשמש להבנת העדינות כתשתית קיומית וכפתח לחוויה ייחודית של הֱיות בעולם. כתיבתה האישית של המחברת, השלובה בדוגמאות מן הקליניקה, מחכמת המזרח ומחכמת המערב, יוצרת חוויית קריאה אסוציאטיבית מרתקת ומלמדת, אינטימית וחולמת. בימים של רעש ואלימות, הספר "אנשים עדינים" אינו רק מאיר עיניים אלא גם מציע בעצמו מזור של עדינות.

ד"ר מירב רוט, ראש יחידת הדוקטורט לפסיכואנליזה וממשקיה וראש מסלול קליין בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מחברת הספר ״מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות״ (כרמל, 2017).

בפרק השני אני מציגה את תורת הבודהא, כפי שהיא מופיעה בדרשותיו ומיושמת במדיטציית ויפאסנה, כדרך שמובילה מן הגס אל המעודן. באמצעות המקרה של הילה אני מבקשת לבחון מה קורה כאשר עדינותו של אדם פוגשת בערכי החברה שלנו, הגסים לעיתים, ודנה בהרסנות הפנימית כביטוי של מאמציו לחיות בעולם שהצווים שלו "קורעים את הרגישוּת לגזרים" (אייגן, 2014, עמ' 38). אני נוגעת בחשיבות ההקשר של הדרך השלמה, על ההיבט האתי שלה, לאור הטרנד הנוכחי של לימודי "מיינדפולס"; ובאי-אלימות כתכונה של האמת, שאי-אפשר לנתק ממנה.

בפרק השלישי אני בודקת מתי ובאיזה אופן עשויים חומרי הרגישות שלנו – המכאיב והנעים – לעמוד בדרכן של צמיחת האישיות ושל ההתפתחות הרוחנית, ובאילו תנאים הם הכרחיים להן ומספקים להן משען. אני שואלת: כמה כאב דרוש כדי להניע אותנו לפעול לכיוון של שחרור? מתי ובאילו נסיבות יעמוד הכאב בדרכו של התהליך, יסבך או יעכב אותו? כמה עונג – ואיזה עונג – דרוש כדי שהנפש תתפתח בצורה בריאה, כדי שיהיו בה הכוחות הנחוצים לצמיחה? מתי ובאילו נסיבות יפריע העונג, ימסך ויחסום? בעזרת המקרה של ניצה אני מדגימה את האתגר הכרוך בהחזקה טובה-דיה של תינוק עדין, הרגיש כל כך לדקויות, ואת הערך שיש לעצם העבודה של ההתכווננות והשאיפה להתאמה.

bird illustration

בפרק הרביעי נבחנת האפשרות של האדם העדין – ושל כולנו – להרגיש בבית בעולם. אני מתבוננת ביחסים שבין תהליכי ההתהוות והכליה האינהרנטים לקיום לבין אלמנט המרחק והפרידה, ובינו לבין האימה. באמצעות ה-F ב-O של ביון ובאמצעות המונח הבודהיסטי "סַדְהָא" אני מאפיינת את האמונה המפוכחת כהלך רוח מדעי של פתיחות לאמת. בעקבות זאת אני שואלת: כיצד אפשר להיעזר בתחושת הקטסטרופה, הטיט שמחזיק את האישיות (Bion, 1970; Eigen, 1985), כסימן המצביע שלושת מאפייני הקיום (הארעיות, הסבל והאי-עצמיות) ומאפשר ידיעה? כיצד יוכלו אלה, שנאלצו ללמוד להחזיק את עצמם בעצמם, להתמסר בעיניים פקוחות למושאי אמונה בלתי כוזבים, למצוא מחסה של אמת, ולשים את עצמם בידי תהליכים מורכבים, שמצויים מעבר לשליטתם?

בזהירות רבה, על קצות האצבעות, אני בוחנת יחסים אפשריים בין חוויה ראשונית של היעדר החזקה לבין הקושי להתמסר ולתת אמון, כפי שאלה מתבטאים ביכולת להתמקד ולשלוט בקשב בזמן תרגול המדיטציה. אני דנה בתנאים שיכולים לאפשר לנו, תופעות מתהוות ומתכלות ביקום מתהווה ומתכלה, לחוש ביטחון בתוך מרחב של אי-ידיעה ולהרגיש מוחזקים מבלי להיאחז.

הפרק החמישי והאחרון של הספר עוסק בתפקידה של הסביבה המנטלית ביצירת תנאים התוקפים את העדינות או תומכים בהבשלתה. אני מתייחסת לקשב כאל כסביבת המחייה של חומרי הנפש, ובודקת כיצד איכויותיו מכוננות מרחב פנים-אישי ובין-אישי בעל תכונות מסוימות, שמסייעות או מפריעות לתהליכי ריפוי וצמיחה.

הדיאלוג הבודהיסטי-פסיכואנליטי עובר בשנים האחרונות מדיון השוואתי כללי לבחינה ממוקדת יותר של תופעות מסוימות, וספרה של מיכל ברנע-אסטרוג הוא נדבך חשוב ומעמיק במגמה חדשה זו. בקווים מדויקים ומוקפדים, בהתמסרות ובאמונה, המחברת בוחנת את הדיאלוג ומשרטטת את תרומתו להבנת העדינות כ"הישג התפתחותי". ספרה כתוב ברגישות ובחכמה, ולעתים קרובות מוגש לקורא כפרוזה וכשירה; כתיבתה מדגימה את האופן שבו "עדינות התודעה מזינה את עדינות המעשה, ועדינות המעשה מזינה את עדינות התודעה".

ד"ר יורַי סלע, פסיכולוג קליני. מנהל-שותף במכון דמו"ת ומרצה בתוכניות לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית. עמית במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. מתרגל טאי צ'י ותלמיד זֶן בודהיזם.

ראשית, אני נוגעת בחשיבות איכויותיה של סביבת הקשב בתהליך הרֶה-קונסולידציה של הזיכרון, התהליך שבו זיכרון שמתעורר בהווה סופח אליו את התנאים הנוכחיים ומתגבש לאורם מחדש. אני מגדירה מערכת של שלושה גורמים, שיחד קובעים את יחסיה של הנפש עם סביבתה: תכונותיה של הסביבה עצמה; מידת רגישותו של האדם כלפיהן – כלומר, הרזולוציה ההכרתית-תפיסתית-תחושתית שלו; ומידת פגיעותו – כלומר, היחס שבין המצע התגובתי של נפשו לבין יכולתו להיות בקשר עם המציאות, לראותה בבהירות ולהישאר איתן מולה גם כאשר היא קשה.

בהמשך אני עוסקת בחוש האסתטי של האדם העדין וברגישותו הגבוהה למדדים של הרמוניה וצרימה, שאותם אני מקשרת להצטלצלות של איש הרוח האמיתי עם ה"מכוונן" (sama) וה"נכון" (sammā) (Bhikkhu, 2006). אני מציינת שני זנים של דיוק: האחד חרדתי – שנובע מאימת ההתפרקות ומעוות את היכולת להבחין בין צרימה והרמוניה תגובתיות-מדומות לבין צרימה והרמוניה המצטלצלות עם הטוב האוניברסלי; והאחר מאוזן, שאינו מערב את העצמי התועלתני, החומד והחרד, ומאפשר ראייה בהירה של תכונות המציאות. המקרה של מרינה ממחיש את האופן שבו סביבת קשב מעודנת מאפשרת עבודה עם דקויות, ומזמינה לאזור העיבוד הרגשי שכבות נפשיות קלושות, שבתנאים אחרים היו נותרות, קרוב לוודאי, סמויות.

flower illustration

החלק האחרון של הפרק עוסק בקשר שבין אי-אחיזה לבין היכולת לנוע עם גלי החוויה במרחב הטיפולי, בעת המדיטציה ובכלל. בהקשר זה אני מבחינה בין הלך רוח אינסטרומנטלי לבין הלך רוח שאינו אינסטרומנטלי: הראשון מבוסס על היקשרות לתוצאות המקוות של הפעולה; האחרון משקף תודעה הערה לאי-ודאות הכרוכה במורכבות האינסופית של התהליכים, אך גם מזהה את החשיבות הראשונה במעלה שיש לפעולה הנפשית עצמה – ועל כן שואפת לדייק אותה מבלי להיצמד לתוצאה, שעליה היא מבינה שאין לה שליטה. הלך הרוח הבלתי אינסטרומנטלי נובע מאי-בורות, אי-תשוקה ואי-שנאה. הוא מאזן את מידת המאמץ ותומך בנקודת מבט שאינה דואלית ואינה אלימה.

מיכל ברנע-אסטרוג מיטיבה לתאר את חוויית העדינות שכמה מאתנו נושאים לאורך מעגל החיים. אם חשתם את ה"יותר מדי" של החיים ולמדתם להתגונן מפניו, תמצאו את עצמכם בספר זה.

בכישרון וברגישות, ברנע-אסטרוג מציעה דרך להבין ולהעריך את הטבע העדין הזה ואת האתגרים ההתפתחותיים הרבים המלווים אותו. בעזרת תיאוריה פסיכואנליטית והתורה הבודהיסטית, היא מזמנת לקורא הצצה נדירה לצורת קיום שיכולה להיתמך ולהיות מטופחת במסגרת המשפחה, בקהילה ובמערכות יחסים קרובים מכל סוג שהוא.

זהו ספר בעתו, המעודד את כולנו למצוא בתוכנו את העדינות ולהציע אותה לעולם הזקוק לאתיקה הניזונה מלב רך ופתוח.

ד"ר פילאר ג'נינגס, פסיכואנליטיקאית, מרצה ומחברת הספרים Mixing Minds, To Heal a Wounded Heart.

באפילוג הקצר אני מציעה כמה הרהורים על מקומה של התופעה הסובייקטיבית המותנית הזאת, אני, החיה לה בשטף האירועים בזמן ובחלל. מוקפת וממולאת בתחושת עצמי, היא מפחדת להיקטע ומתאמצת להתמשך; בה בעת היא מודעת לארעיותה ומשתדלת לחקור אותה, מושיטה יד לאחר שעמה, שגם הוא מתאמץ להתעטף ולהתמשך, ממש כמותה.

האזינו לראיונות ברדיו

קראו קטעים מהספר